איך טפילים אנרגטיים מעכבים את המימוש העצמי שלנו? 

הטפיל שהפריע לשירה לממש את עצמה

המושג "טפיל אנרגטי" מוכר לרובנו, אבל פגשתי לראשונה בהשפעתו של טפיל כזה כשפגשתי את שירה.

שירה (שם בדוי) ישבה מולי אובדת עיצות. היא הייתה מטפלת, ונחשבה למטפלת טובה, אבל כבר זמן רב שמשהו בה רצה שינוי והיא לא ידעה איך להוציא אותו לפועל. היא התלבטה, למשל, אם להפסיק סוג מסוים של טיפול שהציעה, לשנות את ימי העבודה, לפנות לקהלים חדשים או לעבור מקום. היא חיפשה נואשות איך לבטא את הדחף לשינוי שלא נתן לה מנוח, ולא מצאה דרך.

מה שגילינו היה ששירה טעתה בכך שחיפשה פתרון ממשי וחיצוני כדי לתת מענה לרצון שבער בה לעשות שינוי בחייה. כפי שגילינו המחסום לדחף לא היה חיצוני אלא פנימי, ולא סתם פנימי אלא מסוג מפתיע במיוחד.

כדי לקבל רמזים למהותו של המחסום השתמשנו בקינסיולוגיה כדרך לקבל תשובות ישירות מן הלא מודע. מה שמצאנו הוא שהמחסום של שירה נגרם בגלל קשר שהיה לה עם דודתה, שגרה בביתם מספר שנים לאחר ששירה נולדה. הדודה הייתה אדם מריר ושלילי. לא רק שהשרתה את המרירות שלה בבית היא גם היוותה איום על האם. היא הסיתה את שירה נגד אמה וגם ניסתה להמריד את האב נגדה. למרות זאת שירה יצרה קשר עמוק עם דודתה והקשר הזה גרם לכך שהאנרגיה של הדודה חלחלה לתוכה והתמקמה בה. הסיבה לכך שהאנרגיה הזו עברה לשירה היא שאנרגיות מסוג כזה הן סוג של טפיל הזקוק לפונדקאי שיכיל אותו ויזין אותו באנרגיה שלו. מאחר ומדובר באנרגיה בעלת תדר נמוך, היא התמקמה בשיפולי הבטן קרוב לצ'קרה הראשונה. מרגע שהאנרגיה של הדודה התמקמה שם הפך הסיכוי של שירה לממש את עצמה לאפסי כמעט. מדוע?

כשהרצון לשינוי מתחיל לבעור בנו זהו סימן שאנרגיה מתחילה לזרום מצ'קרת הבסיס כלפי מעלה. שם נפוץ לאנרגיה הזו הוא "קונדליני" וכך נקרא לה גם כאן. כשהקונדליני החל לעלות אצל שירה היא החלה לחוש ברצון עז לשינוי. אולם בדרכו למעלה נתקל הקונדליני במטען האנרגטי שהשאירה שם הדודה ונאלץ לפלס את דרכו למעלה דרך האנרגיה הזו.

כאשר אנרגית הקונדליני עברה דרך האנרגיה של הדודה היא החלה לקבל את הצורה שלה. שירה החלה להתמלא בכל מה שאפיין את דודתה - אמונות שליליות, ביקורת עצמית, שיפוטיות רבה, חוסר אמון, חוסר תקווה, ספק עצמי מסרס וכו'. כך, דווקא כאשר התעורר בשירה דחף למימוש עצמי ועשיית שינוי נחסם התהליך על ידי האמונות השליליות, הספק וחוסר האמון שנבעו מהאנרגיה האחרת שהושתלה בה (חשוב לומר - בצורה לא מודעת) על ידי הדודה.

התוצאה הייתה ששירה עשתה צעד קדימה וצעד אחורה ללא הרף. היא ביקשה שינוי, אבל נתקפה מיד בחוסר אמון ביכולתה לעשות אותו. היא רצתה לממש את עצמה אבל מיד עלו בה ספקות בקשר לנכונות של הרצון הזה וליכולתה להצליח בדרכה. היא בזבזה את זמנה בהתלבטויות שלא תרמו לה דבר, כמו ההתלבטות לגבי שינוי מקום עבודתה. ההתלבטויות היו הדרך של האנרגיה של הדודה לחסום את השינוי ששירה רצתה לחולל. מדוע? מפני שהאנרגיה הזו הייתה במהותה אנרגיה של חוסר אמון בקיום, בטוב, באור ובכל דבר המסמל בטחון ושפע. זהו המצב של החושך המאפיין טפיל. מאחר והוא אינו מאמין שהחיים יספקו לו את צרכיו הוא מנסה לגנוב את האנרגיה הנחוצה לו על ידי מניפולציה וללא הסכמת האחר.

במצב שבו הייתה היו לשירה שתי ברירות עיקריות. האחת הייתה להמשיך ולחפש דרך לבטא את רצונה בשינוי, תוך חיפוש מתמיד שפעמים רבות אינו מגיע לסופו. הסכנה הגדולה בדרך זו היא ששירה עלולה למצוא את עצמה מממשת בחייה את רצונותיה ואמונותיה של הדודה, מבלי להבין כלל כי זה מה שהיא עושה. האפשרות השנייה הייתה להתייאש ולוותר נוכח התסכול הגדול שבאי היכולת להוציא את השינוי לפועל. כך, למרבה הצער, עושים רוב האנשים אשר מוותרים על הדחף לחיות את חייהם בדרכם.

איך משחררים טפיל?

הצעד הראשון להשתחררות מהפרעות טפיליות למימוש העצמי הוא לזהות את קיומן. לשם כך יש צורך לעיתים להתבונן באומץ על החיים בהווה ובעבר ולראות גם את הדברים שהיינו מעדיפים שלא לראות. שירה, למשל, הייתה צריכה לעורר את הזיכרון של הדודה ולראות בצורה ברורה את התכונות הקשות שלה, תכונות שהיא העדיפה מסיבותיה אז שלא לראות.

הצעד השני הוא לזהות את החלקים שלנו שאפשרו לאנרגיות אלה להדבק אלינו. אנרגיות כאלה נמשכות לצל, למקומות הלא מוארים שבנו, מקומות שאנו מעדיפים להשאיר בלא מודע. אנו תרבות חובבת אור וחוששת מחושך ולכן אנו לומדים שלא להסתכל לחושך שבפנים. אולם הבריחה מהחושך מאפשרת לאנרגיות חשוכות חיצוניות לחדור אלינו ולעכב את ההתפתחות אל האור.

מאחר וכולנו מושפעים מאחרים (ומשפיעים עליהם) אנו מסתובבים רוב חיינו עם אנרגיות של אחרים ופעמים רבות אנו מממשים בחיינו את רצונותיהם ולא את רצונותינו, וחיים חיים מעוטי סיפוק. העובדה שהאנרגיות שלהם מוטמעות בשדה שלנו הופכות אותן קשות לזיהוי. ההשפעות של אחרים מסוגלות לקדם אותנו או לחסום אותנו. בעידן הרוחני שבו אנו חיים נהוג להדגיש את החשיבות שבלקיחת אחריות על כישלונות והצלחות ושל הימנעות מהאשמה של האחר. זה נכון - לקיחת אחריות והימנעות מקרבנות היא קריטית להתפתחות האישית שלנו. בסופו של דבר עלינו להבין כי אנרגיות כאלה "נצמדות" אלינו משום שיש בנו חלק דומה לא מודע, ועלינו לעבוד על החלק הזה. אבל לקיחת אחריות היא גם היכולת לדעת להצביע על תפקידו של האחר במה שמתרחש בחיינו. אחריות במקרה כזה מתבטאת גם בהחלטה מה לעשות מרגע שגילינו את ההשפעה הזו של האחר על חיינו. האם לצפות שהוא ישתנה? לבלות את חיינו בהאשמה שלו? לנקות את ההשפעה שלו מתוכנו? לנסות ללמוד מהמקרה הזה על עצמנו? לדעת לעשות בחירות נכונות יותר של האנשים שחיים איתנו?

בכל פעם שאנו חווים קושי במימוש העצמי, מרגישים דחף לשינוי ולא מצליחים להבין מה נכון לעשות, לא מצליחים להתקדם למרות שאנו עובדים על עצמנו, כדאי שנבדוק - האם יתכן שאנו מנסים לממש אנרגיה, רצונות ויעוד של מישהו אחר?