לאחרונה, קרה בארץ, מקרה משפטי חריג, שבו השופטים, בלא כל ראיה חומרית, האמינו לעדות של מתלוננת על אונס שלה כביכול, ע"י אביה, שקרה לפני 15 שנה. בית המשפט, מעל בעקרון של הוכחות חומריות, וסמך על זכרון המתלוננת, שפתאום נזכר באינוס שאביה ביצע בה. החזרה הפתאומית של הזכרון הזה, נכתב על ידה על גבי נייר, ואז, היא הגישה את התלונה במשטרה.
המקרה הזה הוא דוגמא לעיוות חמור בהשקפת העולם של השופטים, שלא מכירים מה זה חיים במדינה. למעשה, המדינה זה לא החממה שבה חיים השופטים המוגנים ע"י המערכת, אלא היא סוג של ג'ונגל רוחני, שבו יש המון מאבקים תת מודעיים רגשיים בין כולם לכולם. עצם העובדה, שיש בארץ את כל התרבויות והן רבות בניהן, גורמת לאנשים ללחץ פסיכולוגי חמור, שמתבטא בתגובות תת מודעיות אלימות או מיניות. במיוחד במשפחה, יש מתח תת מודעי רב, בגלל אחידות השפה הנפשית של כולם. לכן, סביר מאד, שבכל משפחה יש מאבקים תת מודעיים, שמתרחשים בחלום או במציאות, שבמהלכם יש אלימות או אינוס, ברמת התת מודע. הרמה הרגשית הזאת, לא תמיד מודעית, אך לעיתים הופכת לכזאת, ואז, ברמה של תמונת קולנוע, ניתן לראות מה קרה ברמה הרגשית בלבד. לכן, אני לא מופתע בכלל מכך שהיא נזכרה באירוע האינוס, שמעולם לא היה ברמה החומרית. זהו אינוס תודעתי בלבד, שקרה ברגשות של האב, שתוקשרו אל ביתו במהלך שהותו ליידה, או בחלום.
לכן, זוהי תמימות לשמה ובורות, להיתייחס ברצינות לזכרונות כאלה, ולהרשיע אדם ללא ראיות חומריות. זכרון האדם איננו משהו יציב, ומעורבב עם דמיון שבכלל ממציא מציאות, ולכן אנשים לא תמיד יכולים להבדיל בין מה שקרה ברמת הרגש והרוח, למה שקרה בחומר. אבל, החוק הוא חומרי, ואין עונשים על מעשים רוחניים. לכן, ההרשעה הזאת היא טעות חמורה שמציבה סטנדרט מגוחך שלפיו על מחשבה ניתן לחטוף עונש כלא.
נשים, נוטות להיתלונן על דברים רגשיים או דמיוניים שלדעתן תקיפה כנגדן, וכשהן מתלוננות הן לא אומרות שזה היה משהו רגשי בלבד. זה כל כך חשוב להן, כי זה פגע בהן רגשית, עד שהן לא אומרות את האמת ומחכות שאדם יענש על מעשה מחשבתי. היה לי דוגמא אישית ממשהו כזה, כשאישה התלוננה עלי במשטרה על כך שאני זרקתי עליה בקבוק על הראש, כשרק חשבתי על זה.
לאחר יומיים בתחנת משטרה, התברר שאין שום ראיות לכך, ושוחררתי מהמעצר. אבל, זה רק מקרה קטן, ובאונס, הרבה יותר קשה לצאת מההאשמה הכוזבת הזאת, שכן, אונס לא משאיר סימנים.
השופטים צריכים לחזור למציאות, ולהיתרכז לא באמונה חד צדדית ולא אובייקטיבית למילים של המתלוננת, ולא משנה אם היא משחזרת את בניית הכור האטומי, אלא בעובדות חומריות, כי למילה של בני אדם אין אמינות. הם צריכים לחזור מארץ האגדות, שבה, כולם אומרים אמת.
