סזאר מנריקה קברירה - יציר ויליד לנזרוטה (שבאיים הקנאריים) או יוצרה של לנזרוטה?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

סזאר מנריקה קברירה - יציר ויליד לנזרוטה (שבאיים הקנאריים) או יוצרה של לנזרוטה? 

מאת    [ 02/08/2015 ]
מילים במאמר: 2895   [ נצפה 3398 פעמים ]

 
 

סזאר מנריקה קברירה – יציר ויליד לנזרוטה (שבאיים הקנאריים) או יוצרה של לנזרוטה?

ליאור עלמה וקסלר*

 

למי שמטייל באיים הקנאריים מחכה חוויה מיוחדת במינה כשיגיע לאי לנזרוטה (Lanzarote). לצד תופעות געשיות יוצאות דופן, אוכלוסיית צומח וחי אנדמיים וייחודיים, מצוקים הנופלים ליד ונתונים למכות הגלים - מראה מרנן, חולות צבעוניים ושחורים, גפנים וייצור יין מאופק לאופק - מחכות יצירותיו של אומן מקומי ייחודי. כפי ששואלת כותרת המאמר, לא באמת ברור מיהו כאן היוצר ומיהי היצירה: האם מנריקה הוא היוצר ויצירותיו הן המוצגות לפנינו או שמנריקה הוא התוצר של מה שאנו חווים ורואים, וככזה הוא יוצר בהשראת מולדתו. במאמר זה אנסה לענות על השאלה לאור דבריו (המועטים), מפרשיו והזרמים האומנותיים של אותה תקופה.

 

כדי להתחיל להבין את מנריקה ואת יצירתו נתחיל בלהבין את האיים הקנאריים. האי לנזרוטה הוא אחד מה-13 איים, השוכנים באוקיינוס האטלנטי, ממערב לחופיה הדרומיים של מרוקו. הם חלק מקשת איים, שנוצרה כתוצאה מעליית מגמה אל פני השטח, כלומר אלו הם הרי געש. הגעשות פעילה גם היום, ומדרום לאיים נוצר בימים אלו הר ואי חדש. 

האיים היו ידועים לפיניקים, ליוונים ולבני קרת החדשה, ופיליניוס כינה אותם 'איי המזל'. הוא גם סיפר שהמלך יובה ה-2, מלך מאוריטניה, הגיע לאיים בשנת 40 לפני הספירה. "בעת המודרנית" גילו מחדש את האיים ימאים ג'נובזים, פורטוגלים, ספרדים, וצרפתים במאות ה-12 וה-13, וב-1402 הגיע אליהם ז'אן דה בנטנקור הצרפתי, בשליחות אנריקה ה-3, מלך קסטיליה, וכבש אותם, והיה למלכם במשך כמה שנים. מאותה עת ואילך הם היו טריטוריה ספרדית, כמו הטריטוריות הרבות שהיו להם ברחבי העולם.

האיים היו מיושבים מקדמת דנא, וככל הנראה הגל האחרון של המתיישבים היו משבטי הברבריים הקנאריים (canarii), החיים עד היום בסהרה האפריקאית. השבט הברברי הקנאריי נדד לכאן בתקופה הניאוליתית, כנראה באלף ה-5 לפני הספירה, ושמם (ברברים) ניתן להם על ידי הרומים, שנהגו לכנות כך את העמים שאינם דוברים לטינית או יוונית. הם מכנים עצמם אימזיע'ן (Imazighen), שפירושו החופשיים. זהותם הגזעית של הברברים אינה ברורה דיה, כיוון שהם התמזגו עם העמים השונים שהתיישבו בצפונה של אפריקה לאורך ההיסטוריה - פיניקים, יוונים, רומים, ונדלים, ערבים, ספרדים וצרפתים, ובאיים הקנאריים הם התערבבו שוב, וכך נוצרו הגואנצ'ים. ידוע שבמאות ה-12 וה-13 מנו הגואנצ'ים 30,000 איש.

עם הכיבוש הספרדי סבלו הגואנצ'ים, כמו שאר תושבי העולם "החדש", מהקולוניאליזם הספרדי, שהיה אחד האכזריים ביותר שידע העולם. הקולונילאליזם הזה הביא למותם של עשרות מליוני אדם ברחבי העולם, במלחמות ובמחלות. עשרות תרבויות קדומות ומפוארות נמחקו לבלי שוב. באיים הקנאריים מתה למעלה מ-50% האוכלוסיה בתקופת הכיבוש הראשונה; אם כחלק מהכיבוש, כלומר רצח וטבח, ואם מהתאבדות של הגואנצ'ים הגאים אל פי התהום. המעצמות הקולוניאליות ביקשו לנצל את משאבי הקולוניות ואת כוח העבודה הזול, לצד החדרת התרבות, השפה והדת; אף מעצמה קולוניאלית לא הצליחה בכך כפי שעשתה זו ספרד. המושבות שהיו בבעלותה - דרום אמריקה, חלקים באפריקה וגם האיים הקנאריים - אימצו את השפה הספרדית ואת הדת הקתולית.

הגואנצ'ים ניסו תחילה להתנגד לכיבוש, אך כיוון שהם היו לא משוכללים במלחמתם ובטכנולוגיה המלחמתית שלהם הם נוצחו בקלות על ידי הספרדים. שנים רבות הם היו כנועים (והתערבבו מרצון או בכפיה עם הספרדים). ב-1902 קמה תנועה שדרשה מהספרדים לצאת מהאיים ולהחזירם לילידים הגואנצ'ים, וזו דוכאה בידי הצבא הספרדי. זו היתה תחילתה של השאיפה לעצמאות גואנצ'ית, שהיו לה המשכים רבים (1964, 1975, 1976, 1977, 1978, 1985, 2003, ועד היום). דבר זה רלוונטי מאוד כשאנו מדברים על סזאר מנריקה, כי מנריקה הוא מהפכן, גוואנצ'י גא ודובר הגוואנצ'ים.

 

בואו נכיר את האיש: סזאר מנריקה קברירה (Cesar manrike cabrera) נולד ב-1919 בארסיפה שבאי לנזרוטה דקות ספורות לאחר לידת אחותו התאומה, אמפרו. משפחתו השתייכה למעמד הבינוני, והוריו, פרנסיסקה וגומרסינדו, גידלו משפחה בת 4 אחים - שני הגדולים והתאומים הקטנים. בשנת 1934 כשמנריקה היה בגיל ההתבגרות הם עברו לגור ליד הים, בבית שבנה אביו בשתי ידיו. מנריקה מתאר את ילדותו המאושרת כמושפעת למאוד מהבית ומהסביבה: "תמונה שנחרטה בנשמה שלי, יופי יוצא דופן שלעולם לא יישכח".

כיוון שהאיים הקנאריים הם חלק מהאימפריה הספרדית, ונחשבים חלק מהמדינה הספרדית המודרנית, חויב מנריקה להתגייס והוא שירת במלחמת האזרחים, ביחידת תותחנים לצדו של פרנקו. חווית המלחמה הייתה למנריקה סיוט, והוא סירב במשך שנים רבות לדבר על התקופה. עם חזרתו הביתה בקיץ 1939 הוא "קרע את המדים ושרף אותם", כך מספרים הוריו. אקט סמלי זה הוא תחילתה של הזהות החדשה אותה ייצר מנריקה בלנזרוטה (להלן).  

מנריקה למד באוניברסיטת לה לגונה שבאיים הקנאריים ובבית ספר לאמנויות יפות של סן פרננדו שבמדריד. לאחר מכן, ב-1964, הוא נסע לניו יורק ושהה בה שנתיים, אותן חלק עם אמנים, בוהמיינים ואנשי רוח, כשהוא מצייר ויוצר במימון מענק של קרן רוקפלר. מנריקה אמר אז: "(...) יותר מתמיד אני מרגיש נוסטלגיה אמתית למשמעות האמתית של דברים... לצחיחות של הנוף שלי (...). האדם בניו יורק הוא כמו חולדה. איש לא נוצר למלאכותיות הזו. יש לי צורך לחזור לאדמה. להרגיש אותה, להריח אותה..".. והוא אכן חזר ללנזרוטה, ואמר "הייתה לי כוונה להפוך את האי שלי לאחד המקומות היפים ביותר על כדור הארץ, בשל האפשרויות האינסופיות שיש לו להציע".

בראשית דרכו מנריקה היה צייר. הוא היה אחד מחלוצי האמנות המופשטת בספרד, ויצר דיאלוגים אמנותיים עם פאבלו פיקסו הקוביסט ועם אנרי מאטיס הפוביסט. הוא עבד עם דיאז, והיה השראה לאמנים מאוחרים ממנו, כמו סלבדור דאלי. בשנת 1960 הוא הציג ציורים בתערוכות אישיות או קבוצתיות בספרד, גרמניה, אנגליה, שוודיה, איטליה, אוסטריה, ברזיל, יפן, בגוגנהיים שבארה"ב ובפינלנד. אך כשהוא חזר ללנזרוטה הוא הפסיק להגדיר את עצמו ככזה, והוא החל ליצור יצירות רב תחומיות המשלבות ציור, פיסול, אדריכלות, אקולוגיה, שימור, ייעוץ בנייה, תיכנון עירוני, ארכיטקטורה של נופים וגנים. הוא כינה את זה "השפה האישית שלי". כשנשאל מנריקה על עבודותיו ועל יצירתו הוא סירב לענות: הוא לא דיבר על העבודה, לא הסביר אותה, רק אמר "בשבילי, זה המקום היפה ביותר על פני כדור הארץ, ואני מבין שאם מישהו מסוגל לראות את האי דרך העיניים שלי אז הוא יחשוב כמוני. .. זה מה שעשיתי - דאגתי שאחרים יראו שלנזרוטה היא המקום הכי יפה בעולם". והוא אכן נתן לאחרים לצלם אותו בכל מצב - בזמן עבודה, בזמן חיפוש מקום ליצירה, באיסוף חומרים... מבחינתו, לנזרוטה היא עבודתו החשובה - כלומר ההשפעתו על ההיבט החיצוני של האי ועל המודעות האקולוגית של המקומיים והרשויות. כבר כשלמד באוניברסיטת לה לגונה הוא שוחח עם תלמידים לנזרוטיים על מצבו של האי. בשובו לאי הוא החל בקמפיין, שמטרתו היתה להעלות את המודעות של התושבים לגבי לנזרוטה ולגבי הסגנון האמנותי והאדריכלי המקומי, הוא ביקש מהם להפסיק להרוס בתים מסורתיים כדי לבנות בתים מודרניים, ולהפסיק לעשות שימוש בחומרים חדשים (כמו אלומיניום) ולהשתמש בחומרים המקומיים והטבעיים. פעילותו הייתה גם אל מול הממשלה, אותה ביקש לאסור שלטי חוצות בכבישים ובנוף, לתקנן תקנות תכנון ותיירות באי לנזרוטה (דבר שהופץ אחר כך לכל האיים), שימנעו מבנייה מודרנית וגבוהה, שיהיה קו אופייני ומקומי לאומנות ולאדריכלות, ולשמירה של אוצרות הטבע והנוף באיים. מי שהכיר את מנריקה העיד שהוא היה "נזיר ומאוד פשוט, חסכן, לא שותה, לא מעשן, הולך בקביעות לישון מוקדם מאוד וקם עם שחר לעבודה-יצירה".

כחלק מאותה חשיבה פשוטה ונקייה, אידיאולוגית ומחאתית, הוקמה קרן סזאר מנריקה ב-1982, שמאפשרת מאז מותו ב-1992 לתיירים ולמקומיים להיכנס לביתו הפרטי של מנריקה ולרבות מיצירותיו חינם (או בתשלום שאינו נושא רווח) - במטרה להמשיך ולהעביר את המסר: העלאת המודעות לאמנות ולטבע של לנזרוטה ושל האיים הקנאריים ועידוד "פעילות אמנותית, תרבותית וסביבתית מקומית". או כפי שהתבטא מנריקה "להתנגד להתפשטות בניית הבטון אל קו החוף, להתנגד לבנייה גבוהה המפריעה לקו הרקיע". ביתו הוא ביטוי של קו חשיבה זה. הבית משתרע על 3,000 מ', ומיקומו נקבע כאשר מנריקה 'ראה' את בוהק הבזלת במקום, וזיהה את מיקומה של קבוצת בועות וולקניות, חלקן פתוחות חלקן סגורות. עם תחילת הבנייה, לאחר שובו מניו יורק (1966), הוא ביקש לשלב את הבועות הוולקניות במבנה הבית, להפוך את הבועות (הנוף) לחלק משמעותי של החיים היומיומיים. הן נוצלו כקומת מרתף, בהן נקבעו סדנאות האמן, חדרי מגורים, בריכת שחיה, סלוני ישיבה, אזור לברביקיו ולריקודים. בקומת הקרקע שמעליה מוצגות עבודותיו (ציורים ופסלים) לצד הנוף הלנזרוטי, הממוסגר בחלונות ובדלתות, ב"חורים" בקרקע שמעל או מתחת. יש בקומה זו גם חדר אוכל, כיכר עם מזרקה, חניה ובית קפה קטן. קומה זו מקיימת דיאלוג כפול: דיאלוג עם הבועיות הוולקניות, הנעשה בעזרת "פתחים" אליהן, חלקם אופקיים חלקם אנכיים; הפתחים קוראים למבקר להציץ פנימה, ולמבקר בפנים להסתכל אל החוץ, אל השמים, אל הקומה שמעל. זה נעשה בעזרת עצים שצומחים מתוך הבועיות אל תוך הקומה העליונה, והופכים להיות חלק מהנוף בשתי הקומות (אם כי נוף שונה) ובעזרת דיאלוג עם הנוף מסביב - הן זה המציץ כאמור דרך הפתחים, והן זה הפולש ממש, ונשפך פנימה אל תוך הקומה. כלומר הבית צומח מתוך הגעשי והמקומי מאוד, והמקומי מאוד אינו נותן לבית להיות בית - אלא הופכו לחלק בלתי נפרד ממנו. הבית והיצירה מאוד מודרניים, אבל גם מאוד גוואנצ'יים, לנזרוטיים, וולקניים וילידיים. זהו שילוב מכוון בין מסורות ילידיות לנזרוטיות (כהות [הנובעת מהיות האי הר געש], צומח אנדמי, צבעי כחול [אוקיינוס] ולבן [צבע סמבולי "ילידי"]) לבין מודרניזם (חללים פתוחים, חלונות גדולים, פתחים לשמיים, משחק עם גבולות החלל).

מנריקה גם תיכנן את יצירותיו לפי המיקום בו הוא התכוון להציבן ולפי החומרים מהם יעוצבו - ולכן פסליו ומבניו שונים זה מזה. הוא הקפיד להשתמש בחומרים "נוחים ונכונים" (ready made): ספינות טרופות (מתכת ועץ), אדמה, יצירות הטבע, עצים, החומר הגעשי ויצירות הנוף הטבעיות ועוד. הוא 'ניצל' את הסביבה, כמו למשל במוביילים שלו, המכונים על ידו "משחקים של הרוח" - בהם הוא מנצל את הנוף ואת הרוח, ואלו הופכים לחלק בלתי נפרד מהיצירה. הוא ביקש ליצור שיווי משקל בין הטבע הוולקני הצוהל לבין האמנות "המפרשת אותו" - "היופי המופלא ומרתק של האי הזה שמרתק את כולנו מתקיים הודות ללבביותו...".

 

כדי להבין את יצירתו של מנריקה, אני פונה להתייחס להלכי הרוח האומנותיים של אותה תקופה. אין ספק שמנריקה הושפע מהזרמים של תקופתו, שפירקו צורות (קוביזם) והרכיבו אותן מחדש, שביקשו לצייר כפי שהעין קולטת (פוינטליסטים), שהזירו את היצירה מן המקור (פוביזם) ועוד. אך אפשר שמנריקה יצר 'אמנות סביבתית', כלומר יצירת אמנות שבה הסביבה היא חלק מהיצירה, היצירות יוצאות אל הנוף ואל הרחוב, ומתקיימות בד"כ בחלל פתוח או בטבע. בנוסף, אמנות זו נותנת לקהל אפשרות לראות מקומות מוכרים מנקודות מבט חדשות ולא צפויות.

היא יכולה להיות מבוטאת כפסל, שהאתר שבו הוא נמצא הופך להיות חלק ממנו; כמיצג - שילוב של תיאטרון, מוסיקה ואמנות פלסטית; כמיצב - הצבה של מרכיבים פיסוליים שונים בחלל נתון; או כאמנות אדמה - שבה האמן משתמש בחומרי הסביבה לצרכי היצירה. ביצירותיו של מנריקה אפשר לראות שהוא אכן מפסל, והסביבה היא חלק בלתי נפרד מן הפסל. יש בפסליו מוסיקה, לעתים חבויה לעתים גלויה. הוא מיציב את פסליו ומבניו בחלל ומתייחס אליו, הוא אינו רק הרקע, אלא חלק אינטגרלי וקוהרנטי של היצירה עצמה. ללא החלל היצירה אינה שלמה. והוא אכן מתשמש בחומרים זמינים, מקומיים, אדמה וסלע, ברזל ועץ, וככל שהם ממוחזרים יותר ומהארכיטקטורה ומהתרבות הלנזרוטית - עדיף. כל אלו מבוטאים בבירור בפסלי הרוח שלו, השונים זה מזה ומושפעים מן הסביבה בה הם מוצגים. זהו האלמנט המיצבי בעבודותיו - הפסל והמבנה המקיימים דיאלוג משמעותי עם המרחב הפתוח.

לכאורה, יאמרו חלק מהחוקרים, אמנות סביבתית אינה חדשה, אלא המשך של האמנות השבטית, של חזיונות ימי הביניים, ושל עיצוב הפנים הברוקי - וזה אין ספק פוגש את מנריקה, המבקש לשוב, כמו שאני מבקשת לטעון, אל המקורות האנושיים והטבעיים של לנזרוטה. אל הגוואנצ'ים ואל הגעשיות הייחודיים. עם זאת, שילובי אמנות סביבתית כמו באיים הקנאריים הם לא המשך של האמנות המדיאבלית. ויותר מזה, מנריקה עצמו לא היה מסכים, אם היינו יכולים לשאול אותו; הוא חזר וטען שהוא בסך הכל משמר ומדגיש, ולא יוצר. זה ניכר היטב בשתיים מעבודותיו: Jameos del Agua ו-La Cueva de los Verdes. שתיהן מנהרות וולקניות, שנוצרו בתוך מגלש של לבה בעת התפרצות הר קורונה (Corona). המנהרות קרסו במקומות אחדים, וזה איפשר למקומיים להכיר את התופעה הטבעית והיפיפיה הזו. מנריקה הכשיר אותן לביקורי קהל, כאילו הוא לא יצר כלום – הכל היה שם, והוא רק חשף אותן לאחרים. הוא הותיר בתוכן חלקים טבעיים (אגם, 'החמים הקטן' [צ'יקו], צמחיה טבעית ואנדמית, מיני חי אנדמיים כמו הסרטנים העיוורים-לבקנים [Munidopsis polymorpha], המכונים "jameitos" בחאמוס דל אקווה, ועוד) - כדי להדגיש את הקיים - לצד חלקים "מלאכותיים" (מדרגות לוליניות היורדות על המפולת, אודיטוריום למוסיקה, הבריכה הגדולה "Jameo Grande" ועוד). זהו "מסע אל בטן האדמה" - חוויה יוצאת דופן ומרהיבה, בה המבקר נכנס לתוך אדמתה של לנזרוטה ולתוך מגלש הלבה. כאילו מסע בזמן ובמרחב. פה מחבר מנריקה בין אמנות לבין תרבות ותיירות.

 

האמנים הסביבתיים בשנות ה-60 ביקשו לשנות את הסביבה כדי לקרוא תיגר על ההגבלות, שהטילו עליהם הגלריות והמוזיאונים (האמנות הממוסדת). אמנים מארה"ב ואירופה בחנו דרכים וטכניקות שיאפשרו להתגבר על מגבלות הציור והפיסול. למשל, במקום לצייר נוף, בחרו האמנים "לעבוד" עם הנוף ובתוך הנוף - עיצוב טופוגרפיה, צילום ותיעוד תהליכים טבעיים, פיסול באלמנטים טבעיים ועוד. כלומר, מטרתם היתה להוציא את היצירה מהקיר, מהקבעון, מהמסגרת. להכניסה אל החיים ולבטל את המובדלות והמופרשות של האמנות מהחיים ומהמציאות. להפוך את האמנות לחלק אינטגרלי של החיים. את זה אפשר לראות יפה ביצירותיו של מנריקה, למשל בביתו. הבית הוא מוזיאון והמוזיאון הוא הבית. אפשר גם להיכנס בו לשירותים, אפשר להציץ לחללים, אפשר לראות את מנריקה בעבודתו, אפשר לעשות מנגל.

בנוסף, לרבים גם היתה הרגשה שהכל כבר נאמר באמנות, והאמנות הסביבתית ביקשה לחפש דרכי ביטוי חדשות. אמנים, כרוברט סמיתסון וכריסטו וריצ'רד לונג, הציבו עבודות בחוץ והשתמשו בסביבה כחלל. למשל, באחת מעבודותיו הידועות של כריסטו, הוא עטף בבד מפרץ שלם באוסטרליה. זה סוג של אמנות מודרנית, שהתפתח מן הפיסול, שבו האמן יוצר סביבה אמנותית הכוללת מרכיבים דו-ממדיים ותלת-ממדיים, בהם עשויים להשתלב אפקטים חזותיים וקוליים. מטרת 'האמנות הסביבתית' היא לערב את הצופה ביצירת האמנות, ולפעמים להפוך לחלק ממנה. בסרט "נחלים וגאות" בבימויו של תומאס רידלשיימר (2001) http://www.youtube.com/watch?v=xQiHfgFnY_A אפשר לראות את זה יפה. גם בביתו של מנריקה אפשר לראות שהצופה המסתובב הופל להיות חלק מהיצירה, הוא כלול בה, אחרים רואים אותו מסתובב ונוגע מפתחים אחרים, הוא מוכל בתוך הרחם, בתוך הבועה הוולקנית.. יותר מכך, כשמנריקה היה חי יכלו האחרים להיות לצדו כשעבד, לצלם ולתעד, לדבר או להתבדר.. והוא איפשר בשמחה את כל אלו. כאילו הם חלק מהסביבה, כמו העץ והפרח. בדומה לקיג וראושברג, האמריקאים, שהעלו את האמנות הזו לסדר היום. ב-1952 הירצה קיג במכללת בלק מאונטיין, ומעל לקתדרה הוא עשה הכל כדי לא להיות "במסגרת המקובלת" - שתק, השמיע מוזיקה ורעש גלים, איפשר לרקוד ולשיר.. כלומר הרצאתו לא הייתה הרצאה טיפוסית והיא הפכה ליצירה משל עצמה. בגן הקקטוסים ליד Guatiza אפשר לראות את שבירת החוקים הזו, את התיגר על מגבלות עולם האומנות, לצד המודעות הגדולה לסביבה ולמקומי: לגן בוטני יש בדרך כלל כללים וחוקים, וליצירת אמנות - חוקים משלה. אך כאן, בגן הקקטוסים, המשתרע על שטח של 5000 מ"ר ובו כ-7200 קקטוסים מ-1100 סוגים, שמקורם בפרו, מקסיקו, צ'ילה, ארה"ב, קניה, טנזניה, מדגסקר, מרוקו והאיים הקנאריים, יש שילוב של אדריכלות, נוף, בוטניקה, מקומיות ואנדמיות. זהו שילוב של יצירת אמנות ויצירת טבע עם מחשבה סביבתית. פנים הגן עגול ורחמי, כמו מכתשי הגעש הפזורים בלנזרוטה, ומדרגות כפולות מאפשרות ללכת בשבילים המתפתלים בהם פזורים קקטוסים רבים. מעין רחם המכילה את הדברים המיוחדים של האיים.

גם ב-Mirador del Rioשנבנה על ידי מנריקה ב-1973 מוכנס המבקר למצפה כמו אל רחם. מצפה בהגדרתו הוא מבנה מופרד מן הנוף, אך צופה עליו; המצפה של מנריקה מצוי בתוך הר דה פאראמה (Risco de Famara), שגובהו 474 מ', ושני החלונות הענקיים הם כשתי עיניים - דרכם נצפה הנוף; שוב כניסה לתוך ההר, לתוך הפנימי והגעשי בשונה ממה שהיה אמור להיות מצפה. הנוף, הכולל את שולי לנזרוטה, נופי געש, את מתלולי בזלת (מצוקי Famara וסלינס דל ריו גוזה), את חופי חול שחור, את מכרות מלח עתיקים (ואדומים) ואת האוקינוס עד לאופק; וגם על האיים הקרובים - Graciosa, איי Chinijo, מונטנה קלרה ואלגראנזה, שבינם לבין לנזרוטה מפרידה רצועת ים צרה "אלריו" (המכונה 'הנהר').

  החל משנות ה-60 זה נושא חם בעולם, ובעקבות כך נוצרה תנועה לשמירת הסביבה ונוסחו אמנות שונות (אמנת ונציה [1964, שימור ושיקום מונומנטים ואתרים], אמנת ברצלונה [1975, הגנה על הים התיכון מפני זיהום ועל הגנת המורשת, החי והנוף בסביבה הימית], ועוד). בשנות ה-90 דבר זה הגיע לשיאו עם דאגה גוברת לנושאים סביבתיים (כגון זיהום אוויר, קרקע ומים, התחממות גלובלית, הכחדת מינים והמגוון הביולוגי, בריאות הציבור ועוד). זו היתה גם תקופת השיא של מנריקה, והוא מראה שהנוף והמרחב הציבורי של האיים הקנאריים נתונים בלחצים ואיומים בשל התהליך המואץ של האורבניזציה והמודרניזם -  מתכננים, אדריכלים ואדריכלי הנוף מבקשים לפלוש לאזורים של חורש, מטע, דיונות חול ונחלים, אזורי געש ומישורי חול ולהציע פתרונות עיצוביים, שאינם מכבדים את הנוף. מאמנות סביבתית התפתחה בסוף המאה ה-20 מגמה חדשה - 'אמנות אדמה/קרקע', ואפשר שמנריקה הייתה אחד מחלוציה. אמנות זו מתמקדת בנוף, קרקע, אדמה (החומר) כדי לייצג את הרוח, המיסטיקה, הטרנסצנדנטליות. מעין שיבה אל הטבע, דבר שמנריקה היה מסכים אתו, חזרה לאיזשהו רומנטיציזם (רומנטיציזם היה בסיס ללאומית, ולכן גם לזה הוא היה מסכים). אמנות זו דוחה את הקביעות התמידיות של האמנות, את ערכה הגבוה, נדיר, רב ערך ויקר, את הקישוטיות שלה, ומבקשת שאמנות הזו תהיה חלק מהחיים, מלא פשטות, זול וזמין, קיימת בכל מקום, לא קבועה ואפילו משתנה עם הזמן ואולי גם מתכלה.

 

אז מה היה מנריקה? אמן סביבתי? אמן אדמה? בעיני, מנריקה היה קודם כל פילוסוף והוגה, שביקש להשפיע על עולמו. ביקש לגלות ולחשוף את "האוצרות של לנזרוטה", כפי שהוא חווה אותם. ביקש לעצור את התפשטות המודרניות והספרדיות - ולהשאיר את המקומי, הפשוט, הראשוני. לא לתת למגמות המודרנית לדרוס את מה שיש באי הקסום שלו. יהיו שיגידו שאנשים מושפעים מהסביבה בה הם גדלים, הם "יציר נוף מולדתם". נדמה שמנריקה הושפע מן המקום בו גדל - האי לנזרוטה שבאיים הקנאריים - אך הוא גם יצר את האי בעצמו. חשף את נופו החבוי. חשף את נימיו המיוחדים אל פני השטח. העשיר והחזיר את עושרה של התרבות הגוואנצ'ית אשר עומעמה במהלך השנים.

מנריקה נהרג בגיל 73 (ספטמבר 1992) בתאונת דרכים טרגית סמוך לארסיפה. האירוניה היא שהוא תיעב את הכמות המסיבית של כלי רכב ופעל להגביל את כמות הרכבים באיים הקנאריים. ירושתו העלתה למודעות את המקומי והילידי, וזו הפכה להיות חלק מהגאווה המקומית. ויותר מכך, מנריקה מת - אך יצירתו תישאר משמעותית למאוד ללנזרוטה ולאיים הקנאריים, ותישאר לעד כמי שביקש להאדיר ולשמור על ה'יש' ועל 'מה שהיה', כלומר על הזהות הייחודית והמקומית, בתקופה בה 'הדומה' ו'הכפר הגלובלי' הולכים וכובשים כל חלקה טובה ומבטלים את השונה והאחר.

 

 

 


    • ליאור עלמה וקסלר היא טיילנית ותיקה ומדריכה מומחית לארצות אסיה, מרוקו-ספרד-פורטוגל והאיים. 

ליאור עלמה וקסלר


אימון פסיכולגי וטיפול, מומחית לאסיה 


050-5598276  052-7125769


דוא\"ל liorwex@netvision.net.il


אתר www.lehit-amen.co.il  

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב