אחרי שלושה מאמרים שכתבתי בנושא שמאל מול ימין, עדיין הנושא לא יורד אצלי מסדר היום. איך אפשר להביא את הצדדים להבנה אחד עם השני? בחרתי בראיון של דנה וייס מיום שבת 20 ליוני עם שרת המשפטים אילת שקד כדי להדגים את המתח השורר בין הצדדים. במהלך הראיון היה ניתן לראות את התקיפות הרבה של העיתונאית מול שרת המשפטים. השאלות הגיעו מכל כיוון אפשרי והייתה לי תחושה שלא קל לענות עליהן גם אם המשיבה היא שרת המשפטים. מה הסיבה לכך שהראיון היה כל כך תקיף? מה הסיבה שהעיתונאית לא מגלה אמפתיה כלפי השרה? האם יש מניעים נוספים שגרמו לדנה וייס להיות כל כך תקיפה? אני חושב שיותר מכך שדנה וייס עיתונאית ושאילת שקד שרת המשפטים אפשר לראות כאן מפגש בין מי שמייצגת את מחנה השמאל מצד אחד ומי שמייצגת את מחנה הימין מהצד השני. מפגש כזה חושף את הקונפליקט שקיים מעל לפני השטח ומתחת פני השטח בין שני הצדדים. למה הקונפליקט קיים? ולמה בעוצמה כזאת?
כמה נושאים כלליים שיוצרים מתח במשטר דמוקרטי:
א - לכאורה הדמוקרטיה אמורה לספק לנו צורת משטר נוחה ופלורליסטית. אבל בדמוקרטיה יש כמה כללים שלפעמים משנים את התמונה ונותנים לנו הרבה חומר למחשבה. הכלל הראשון שאני רוצה לדבר עליו ושיוצר מתח גדול בשיטה כולה הוא שההכרעה בין הצדדים תלויה או יכולה להיות תלויה בקול אחד. השיטה אומרת שהערך של כל הקולות שווים (קול של פרופסורית שווה לקול של נגר, קול של הייטקיסט שווה לקול של עובדת עירייה). הערך של כל קול שווה ומתוך שכך הנושא הזה מגדיל את הערך של כל קול בודד. ההכרעה יכולה להיות בידיים של כל אחד. הכלל הזה יוצר מתח רב כאשר המפלגות מתמודדות ביניהן על גיוס התומכים שיקבעו בסופו של יום מי ינצח בבחירות.
הערה: אני חושב שגישה שאומרת שכל הקולות שווים היא גישה מוסרית וצודקת וזה יתרונה של השיטה.
ב - השיטה מאפשרת בחירה של הציבור בין מפלגות שמתמודדות על השלטון. ההתמודדות להשגת השלטון תעשה לרוב ע"י מפלגה אחת שמייצגת כיוון ברור ושזוכה לתמיכה ציבורית, מול מפלגה שניה שמייצגת את הכיוון הנגדי וזוכה גם היא לתמיכה ציבורית.
דוגמה תיאורטית: אם בהתמודדות על השילטון יש קבוצה שתומכת בהגבלת הילודה ושנתמכת ע"י ציבור שזה מה שמתאים לו, באופן ישיר אנחנו צפויים לראות קבוצה נוספת שמצטרפת להתמודדות מהצד הנגדי שתתמוך בחופש הילודה ושנתמכת ע"י ציבור שחופש הילודה מתאים לו.
ההתמודדות בין שני ניגודים יוצרת מתח רב בשיטה.
הערה: אני מעריך את השיטה בגלל האיזון הטבעי שהיא יוצרת בין גישות ורעיונות. הגישה גם מאפשרת חופש בחירה שיוצר תחרות על ליבו של הבוחר. התחרות מחייבת את המפלגות להשתפר כל הזמן בעשייה השוטפת.
שמאל וימין:
שתי המתמודדות העיקריות על השלטון במדינה לפי השיטה הדמוקרטית הן:
1 - מחנה השמאל הדמוקרטי שתומך בזכויות האזרח ובחופש הביטוי (גישה שאומרת – האזרח קודם). קבוצה זו נתמכת ע"י ציבור בוחרים שזה מה שמתאים לו (אני חושב שמי שתומך במחנה הזה, לרוב מכוון באופן אישי עפ"י העדפה שלו לצרכים של האחר).
2 - קבוצת הלאום של הימין שתומכת בכיוון הנגדי לקבוצה הראשונה, של שמירה על המדינה ועל זכויות הלאום במדינה (גישה שאומרת – המדינה קודמת). קבוצה זו נתמכת ע"י ציבור בוחרים שזה מה שמתאים לו (אני חושב שמי שתומך בימין מכוון באופן אישי עפ"י העדפה שהצרכים שלו קודמים).
באופן גס אפשר להגיד שרוב הדברים שיעלו ע"י גורמי ימין לסדר היום הציבורי יתקבלו בהתנגדות של מחנה השמאל. ובאופן דומה אפשר להגיד שדברים שיעלו ע"י גורמי שמאל לסדר היום הציבורי יתקלו בהתנגדות של מחנה הימין.
לדעתי בכל צד יש אנשים מצוינים שטובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. באופן אישי הייתי מעדיף שיהיה פחות מתח. הרי כולנו שייכים לאותו העם ולפעמים אנחנו גם מגיעים מאותה המשפחה. לא חבל?
טריטוריה של השמאל מול טריטוריה של הימין, יש דבר כזה?
(בצורה קצת פשטנית אני רוצה להסביר מחשבות שיש לי בנושא, אין לי כוונה לפגוע באף אחד. הכוונה שלי שאחרי שנבין נוכל להפחית את המתחים הקיימים, אולי אחדות זה פתרון טוב).
טריטוריה של שמאל?
במחנה השמאל זכויות האזרח וחופש הביטוי הם הערך החשוב שסביבו מתרכזת רוב פעילות המחנה. אולי אם נחבר את שני המאפיינים האלה לפעילויות שונות, נוכל למצוא זיקה בינם לבין מחנה השמאל?
אם אנחנו מדברים על חופש הביטוי כערך חשוב של השמאל אז אולי:
1 - העיתונות באופן כללי (טלויזיה, רדיו ועיתונות כתובה), שתלויה בחופש הביטוי כדי לאפשר את העבודה העיתונאית השוטפת, תהיה מזוהה עם השמאל שבערכים שלו קרוב יותר לצרכים שקשורים בחופש הביטוי (שוב אין הדבר אומר שאין בעיתונות גם כתבים של הימין).
2 - גם מוסדות תרבותיים שונים שתלויים ביצירה של האומן, שבחלקה תלויה בחופש הביטוי כדי לאפשר לאומן יצירה שוטפת, יתכן שגם הם יהיו מזוהים יותר עם השמאל מהסיבות האלה.
3 - אפשר לחשוב שגם סגל אקדמי מזוהה יותר עם השמאל מאחר וחלק מהעבודה האקדמית ומחקרים שונים תלויים בחופש הביטוי שיש לסגל.
אם אנחנו מדברים על הערך של זכויות אזרח כערך חשוב של השמאל אז אולי:
4 - מקומות שמביעים הזדהות עם חירות האזרח (כמו למשל קשרים חד מיניים וכו) או שבפועל גרים בהם אזרחים עם צרכים כאלה, כמו לדוגמה רחובות שונים בת"א, כנראה יהיו מזוהים עם השמאל שבערכים שלו קרוב יותר לזכויות ולצרכים של האזרח.
5 - וגם מערכת המשפט מזוהה יותר עם השמאל מאחר ואחת הפעילויות המרכזית של בתי המשפט הינה שמירה על זכויות האזרח שלא יפגעו.
6 - וגם וועדי העובדים מזוהים יותר עם השמאל מאחר וועדי העובדים עוסקים בזכויות של העובד שהם גם חלק מזכויות האזרח שלו.
הערה: אין לי כוונה להגיד שאין במקומות האלה גם תומכים של הימין, אלה שאולי הם קרובים יותר לשמאל.
טריטוריה של הימין?
במחנה הימין המדינה והשמירה על הלאום הם הערכים החשובים שסביבם מתרכזת רוב פעילות המחנה. אולי אם נחבר את שני המאפיינים האלה לפעילויות שונות, נוכל למצוא זיקה בינם לבין מחנה הימין?
אם אנחנו מדברים על שמירה על הלאום כערך חשוב של הימין אז אולי:
1 - אנחנו יכולים לצפות ששומרי מסורת באופן טבעי יהיו יותר קרובים לתחום הזה ובעצם כל מקום שיש בו ריכוזים גבוהים של ציבור שומר מסורת יהיה מזוהה עם הימין? הסיבה לכך ששמירה על המסורת היא חלק בלתי נפרד מהלאום של אזרחים במדינה, הלאום תלוי ומשופע מהמסורת.
אם אנחנו מדברים על שמירה על המדינה כערך חשוב של הימין אז אולי:
2 - אנחנו מצפים שהתיישבות, שהמטרות שלה היא אחיזה בשטחים של הארץ תהיה מזוהה עם הימין? הסיבה לכך שיש קשר בין אחיזה בשטחים להגנה על המדינה.
3 - אנחנו מצפים שתמיכה בכספים שמופנים לאותה התיישבות יהיו מזוהים עם הימין? הסיבה לכך היא שהכספים שמופנים לאותה ההתיישבות מאפשרים אותה ובכך גם קשורים לערך של ההגנה על המדינה.
הערה: אין לי כוונה להגיד שאין במקומות האלה גם תומכים של השמאל, אלא שאולי הם קרובים יותר לימין.
אני חושב שיש מקומות שניתן לראות אם הם מזוהים עם אחד המחנות (השמאל או הימין) אבל יש הרבה מקומות שלא ניתן לראות בבירור עם מי הם מזוהים.
תוצאה אפשרית למצב שיש בו טריטוריה?
אם יש ממש בהסבר הזה, בעצם אני יכול לחשוב על מצב שבו התקשורת מייצגת בעיקר את הצרכים של השמאל, ולמה?
כי חופש הביטוי הוא אחד המרכיבים החשובים של התקשורת, וזה מאפשר להגיד בתקשורת גם דברים שיש בהם ביקורת והתנגדות למבנה הבסיסי של המסורת.
כי חופש הביטוי של התקשורת מאפשר הצגת זכויות אזרח שמנוגדות לתפיסה המסורתית של מה שחשוב לאדם שומר מסורת.
חופש הביטוי של התקשורת וזכות הציבור לדעת נותנים במה למי שרוצה להציג ביקורת גם נגד גורמים שמטפלים בביטחון המדינה ובכך עלולים להחליש את המדינה.
אפשר אולי להסיק שהתקשורת שייכת יותר לשמאל. אני חושב שהיא עוסקת מעט בנושאים שקשורים במסורת שלנו. אני חושב שהביקורת חשובה לתקשורת יותר מהאפשרות שזה עלול להחליש אותנו בעיני האויבים שלנו.
האם הציבור הגדול של הימין שערכי הלאום והמסורת, כמו הערך של שמירה על המדינה יכול לראות בתקשורת שותפה שלו?
זאת אולי הסיבה למה שראינו כולנו בראיון של דנה ויס עם אילת שקד. במהלך הראיון לא נשאלו שאלות על נושאים שקשורים בחיזוק המסורת. לא נשאלו שאלות שקשורות בחיזוק הישוב בארץ ובחיזוק ההתמודדות שלנו עם האיומים הרבים מבחוץ. דנה ויס ניסתה לחבר את אילת שקד לצרכים השוטפים של השמאל. אילת שקד מצידה ניסתה לשמור על ממלכתיות כדי לא להגביר את המתח הקיים בין המחנות.
לסיכום:
לדעתי בכל מחנה יש אנשים מצוינים. הדמוקרטיה היא צורת משטר מצוינת אבל היא מקשה עלינו להתאחד. אני מקווה שנוכל לגשר על המתחים וששני המחנות הטובים האלה יתאחדו למחנה אחד שיקדם הכי טוב את המטרות של המדינה.
ליווי משפחות בקשיים כלכליים, אבחון והתאמה לתפקיד, כתיבת מאמרים, צילום אומנותי.
