ביקורת על פסק דין החדש בעניינה של הסופרת נעמי רגן (תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים) 

לאחרונה ניתן פסק דינו של כב' השופט עודד שחם מבית המשפט המחוזי[1] בתביעה נוספת שהוגשה נגד הסופרת נעמי רגן והוצאת כתר בקשר עם הספר "The Sacrifice of Tamar" (יצא לאור בארה"ב בשנת 1994 ובעברית בשם "עקידת תמר" בשנת 1997). לטענת התובעת, זכויות היוצרים שלה והזכות המוסרית שלה בסיפור שכתבה בשם "שידוך משמיים" הופרו בספר הנתבעת. לעניין הפרת זכות היוצרים, נדחתה התביעה שכן בעלת הזכויות ביצירה המקורית לא היתה התובעת - המחברת (אלא התובעת הפורמאלית שהוציאה את החיבור לאור במסגרת לקט סיפורים). על אף האמור "מטעמי זהירות", קבע השופט מספר קביעות בעלות משמעות משפטית בעייתית בכל הנוגע לסוגיות הפרת זכות היוצרים, התיישנות עילת התביעה, תחולת הדוקטרינה של העוולה הנמשכת על הוצאה לאור של ספר, והשלכת קביעה זו על אופן חישוב הפיצוי, אשר לטעמנו אינן עולות בקנה אחד עם דיני הקניין הרוחני ועם חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

טענת ההתיישנות עילת התביעה שהעלו הנתבעות (הספר יצא לאור בישראל 13 שנים לפני הגשת התביעה), נדחתה בקביעה כי "הפרת זכויות יוצרים מהווה, על פי טיבה, עוולה נמשכת ולאור זאת, כל יום בו נמשכת ההפרה של זכויות יוצרים, נוצרת עילת תביעה חדשה, אשר מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות" ובהתייחס לטיב ההפרה נקבע כי "ההפרה הנטענת של זכויות היוצרים, בדרך של הוצאת הספר "עקידת תמר" לאור, נמשכה עובר להגשת התביעה (ואף לאחריה). די בכך על מנת לדחות את טענת ההתיישנות".

קביעות אלו, הנשענות כביכול על פסיקת בית המשפט העליון בעניין ברקי המפריס[2], שגויה מבחינה משפטית ואף אינה עולה בקנה אחד עם ההנמקה בה משתמש בית המשפט בהמשך הדרך. השאלה האם הפרה של זכות היוצרים היא עוולה נמשכת אם לאו, צריכה להתברר ביחס לכל עילת תביעה בנפרד (ור' סעיף 11 לחוק זכות יוצרים הקובע רשימה סגורה של פעולות מפירות). כאשר עילת התביעה מבוססת על הפרת זכות יוצרים בהעתקה, אין כלל מקום לדבר על "עוולה נמשכת". ראשית, דוקטרינת ההפרה הנמשכת מתאימה לעוולות בהן יסוד הנזק הוא יסוד הכרחי לקיומה של עוולה. דיני זכויות היוצרים לא מחייבים הוכחת נזק כיסוד הכרחי לעילת התביעה (ואף הפיצוי הקבוע בחוק הינו ללא הוכחת נזק). במקרה שבו עילת התביעה מבוססת על העתקת יצירה והפצתה המסחרית, גיבוש העוולה הסתיים במועד הוצאתו לאור של הספר (וביחס להעתקה – במועד התרחשות ההעתקה). להבדיל, כאשר מדובר בשימוש מפר בסימן רשום (כפי שהיה בעניין העמותה למתן חיות משק[3]) כל עוד נמשך השימוש בסימן, העוולה נמשכת. כך גם ביחס להצגה מפרה שעולה מדיי ערב לבמה (כפי שהיה בעניין אבירמה גולן נ' דובי גל[4]), אז המעשה המפר הינו הביצוע הפומבי, אשר מתרחש מדי ערב.  ואולם, אין מקום להקיש בין המקרים או לקבוע באופן גורף כי כל הפרה של זכות יוצרים מהווה עוולה נמשכת.

דברים ברוח זו קבעה השופטת רות רונן בפרשת תנ"ך קאסוטו[5], בציינה כי על פי דיני זכויות היוצרים האקט המפר הינו אקט ההוצאה לאור של העותק המפר, ומעשה זה הינו חד פעמי שאינו בגדר עוולה נמשכת (והפרסומים שלאחריו הם התוצאה של המעשה). בית המשפט כאן מאבחן את פסק הדין הנ"ל, בהתבסס על הטענה העובדתית של העדר ידיעה על ההפרה בעניין רגן (וידיעה ברורה בפרשת קאסוטו). לטעמנו, שאלת מועד גיבוש הידיעה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות), אינה רלבנטית לבחינת התמשכותה של העוולה או כזו המתגבשת באקט חד פעמי (כגון הוצאה לאור של ספר). השאלה האם הפרה של זכות היוצרים נעשתה בעוולה נמשכת אם לאו, צריכה להתברר ללא קשר לשאלה העובדתית של הידיעה על העוולה. במקרה שבו יקבע כממצא עובדתי שהתובע לא ידע, ולא יכול היה לדעת על העתקת יצירתו בידי הנתבע, תקופת ההתיישנות תימנה רק מהמועד בו נודע דבר ההעתקה לתובע וזאת ללא קשר להיותה עוולה חד פעמית (בלתי נמשכת)[6].

גם בהליך קודם בין התובעת הפורמאלית לנתבעת[7], קבע כב' השופט שפירא כי ביחס למעשה המפר שעניינו העתקת יצירה מוגנת, ההתיישנות תימנה ממועד ביצוע ההעתקה (מאורע חד פעמי). הגם שנקבע אף שם, באופן שגוי לטעמנו, כי המעשה של "פרסום עותק מפר", מגבש עוולה הנמשכת כל עוד מופצים עותקים מפרים ונמכרים בחנויות (מה שכונה ע"י כב' השופטת רונן, תוצאות ההפרה). הפצה ומכירה של עותקים מפרים יכולות אולי לבסס עילת תביעה בגין הפרה עקיפה של זכות היוצרים ע"י החנות המוכרת, והפרה כאמור יכולה להיות עוולה נמשכת (בתנאי כי התקיימו לגביה הוראות סעיף 48 לחוק; המפר העקיף  "ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר") ואולם בגין ההוצאה לאור של הספר כשלעצמה לא ניתן לבסס עילת תביעה ישירה (סעיף 11 לא מונה הוצאה לאור כאחת מהפעולות המפרות, להבדיל העתקה).

בכל הנוגע לפיצוי שהיה נפסק אילו הייתה התביעה מתקבלת, נמצאת קביעה בעייתית נוספת, הנובעת מהקביעה כי מדובר בעוולה נמשכת, ולפיה הפיצוי יחושב תוך "שקלול תקופות"; לשיטת כב' השופט שחם על עיקר התקופה הנתבעת (כחמש שנים) חל המשטר שנקבע בפקודת זכות יוצרים (הפיצוי הסטטוטורי עמד שם על 10,000 - 20,000 ש"ח)  ועל שנתיים נוספות חל החוק החדש (הפיצוי הסטטוטורי עומד על 0 – 100,000 ש"ח). בהתאם לכך קובע השופט כי "בשים לב לסכומים הסטטוטוריים שנקבעו בדין, הקודם והחדש,... אילו הייתה התובעת זכאית לפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים, היה מקום לפסוק לה סך של 35,000 ש"ח".

קביעה זו, המפצלת את עילת התביעה לשתי "תקופות פיצוי", עלולה לגרום למניפולציה במועדי הגשת תביעות, ומנוגדת לטעמנו להוראת המעבר שבסעיף 78(ג) לחוק הנוכחי, לפיה "על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו הוראות פרק ח' לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם;". לאור העובדה כי מדובר בפעולה חד פעמית (העתקה של יצירה), אשר החלה והושלמה בתקופת החוק הקודם, הפיצוי המקסימאלי אותו ניתן היה לפסוק לא עולה על 20,000 ש"ח כאמור בסעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים.

קביעה בעייתית נוספת בפסק הדין, נוגעת להרחבה רחבה יתר על המידה של הזכות המוסרית. בהתאם לפסק הדין, בשימוש שעשתה הנתבעת ביצירה שנכתבה בידי מחברת חרדית, בספר הכולל ביקורת על החברה החרדית, יש משנה חומרה בשל "הסתירה החזיתית שבין הביקורת שיש בספרה של הנתבעת על הקהילה החרדית ומנהגיה, ובין עמדתה של הסופרת, אישה חרדית, ביחס לעניינים אלה ממש". אמנם נדונו מקרים שבהם שינוי ההקשר של היצירה המקורית עלול לפגוע בזכות המוסרית של היוצר ואולם אלו מקרים נדירים ביותר (כגון שימוש ביצירה ספרותית דתית למטרות פרסומת מסחרית). מפסיקה זו עולה כי לכאורה בכל מקרה שבו נעשה שימוש ביצירה ספרותית שנוצרה בידי מחבר בעל אמונות או דעות מסוימות, ביצירה של יוצר המחזיק באמונות ודעות שונות, יש משום פגיעה בזכות המוסרית של היוצר בשל "סילוף" היצירה. לדעתנו זוהי הרחבת יתר של הזכות המוסרית, הרחבה אשר מהווה פגיעה בחירות הביטוי ובחופש היצירה, והיא אף אינה במקומה נוכח הוראות חוק זכות יוצרים הנוכחי שביקש להבהיר כי הזכות המוסרית של היוצר אינה מוחלטת, אלא מוגבלת הן ל"היקף והמידה המקובלים" (ביחס למתן קרדיט) והן לסייג של סבירות בנסיבות העניין (סעיף 50 לחוק).

לדעתי היה נכון דווקא לדחות את התביעה על הסף, הן מחמת התיישנות העילה והן לגופה, בין מחמת זאת שהתובעת אינה בעלת הזכויות ביצירתה והן מחמת זאת כי השימוש שעשתה הנתבעת ביצירת התובעת מהווה לכל היותר שימוש ב"סצנות שגורות" (המינוח הצרפתי לכך הוא ""Scenes a faire), דוקטרינה המקובלת גם במשפט האמריקאי לתיאור שימושים במוטיבים סטריאוטיפים (דרמטיים במקור) שגורים, המצויים בנחלת הכלל.

[1] ת"א (מחוזי, י-ם) 9467-05-10 רוזנגרטן נ' רגן, פסה"ד מיום 11.11.14.

[2] ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ, פסה"ד מיום 4.4.12.

[3] ת"א (מחוזי, ת"א -יפו) 18306-07-10 העמותה למתן חיות משק נ' מן הטבע בארותיים בע"מ, פסה"ד מיום 6.5.13.

[4] ת"א (מחוזי, ת"א-יפו) 1551-08 אבירמה גולן נ' דובי גל, פסה"ד מיום 6.10.10.

[5]ת"א (מחוזי, ת"א - יפו) 2050-04 רוקה נ' הוצאת ספרים יבנה בע"מ, פסה"ד מיום 11.4.06.

[6] כפי שנקבע למשל בת"א (מחוזי מרכז) 9289-02-09 אסף יצחק גולני נ' ד"ר משה כהן, פסה"ד מיום 8.2.12.

[7] ת"א (מחוזי, י-ם) 9430-07 שפירו נ' רגן , פסה"ד מיום 11.12.11.