משחקי אמון: אזרח ושלטון
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

משחקי אמון: אזרח ושלטון 

מאת    [ 20/05/2015 ]
מילים במאמר: 519   [ נצפה 2511 פעמים ]

 
 

יעקב בורק הנו איש אשכולות סקרן, אינטליגנטי ולחלוטין חסר פן של "נפיחות עצמית" שהקים קרן "הון-סיכון" בישראל, הצליח כלכלית ופנה לתחום הכתיבה, בה מצא את ייעודו האמיתי.

 

ספריו המצוינים (ורבי המכר) "איך מוצאים חתול בחשכה" "מדוע טייסי קמיאקאזה חובשים קסדה"

"האם שימפנזים חושבים על פרישה ו"רעש" (אותו אני קורא כעת) ומאמריו הרבים ב"גלובס" ו"הארץ"

מיצבו אותו כ"סופר והוגה דעות" ולא בכדי.

 

במאמר "משחקי אמון" אותו כתב לעלון המקוון שהקים "אלכסון" (עליו כבר המלצתי בעבר)

מתאר בורק פן מרכזי ביכולת התפקוד החברתית של כל ארגון וחברה – האמון ההדדי.

בכתיבה שנעה בין המחשבות וההתנסויות האישיות שלו עצמו לתיאור מחקרים מדעיים רלוונטיים

בתחום האמון ההדדי מביא בורק דוגמאות וממצאים רבים לאופן התנהלות "מנגנון האמון ההדדי"

לחשיבותו לחברה וגורמים המשפיעים עליו.

 

אחת הדוגמאות המרשימות ביותר במאמר מביאה את ממצאיו של חוקר שחקר את הסיבות להבדלים

העצומים ברווחה הכלכלית בין דרום איטליה וצפונה ומצא כי הגורם העיקרי היה רמת האמון ההדדית

(צמיחה ומסחר כלכלי מאוד תלויים ברמות האמון) דוגמא מצוינת נוספת מגיעה ממחקר שפורסם בעלון

Psychology Science בו נמצא בין השאר כי "אמון טוב לבריאות, וכי אנשים בעלי רמת אמון גבוהה נהנים מרווחה נפשית ופיסית גבוהות יותר" בנוסף, נמצא במחקר אחר קשר חזק בין רמות האמון הפנימי בין מדינות שונות לרמה הסוציו אקונומית במדינה (אף כי ייתכן גם שהקשר הפוך...)

 

גם הארגון הנקרא "מדינת ישראל" אינו יוצא מהכלל ורווחתו הכללית, הכלכלית והחברתית –

מאוד תלויה ברמות האמון בין אזרחיה, בין "השבטים" השונים בו ובין "המערכת" (קרי מוסדות המדינה ובעלי התפקידים המייצגים) לפרט. האם נתנהל בדומה לרוסיה או אוקראינה (אנחנו בדרך?)

בהן חוסר האמון הוביל לשיתוק ואף למהפכות אלימות? או האם נדע להשכיל קצת יותר לבטוח

"בצד האחר"? (יהיה מי שיהיה)

 

האם נדע כאזרחים מהשורה לתת הזדמנות לבעלי תפקידים לבצע מהלכים לטובת החברה כולה ללא ספקנות מראש, ללא חשד במניעיהם האישיים, ללא חשד בקונספירציה מתוחכמת כלשהיא? (נגדנו? בעדם?) האם נדע להפריד בין רגשות הקנאה/שנאה/זלזול שלנו לשיפוט רציונאלי של העניין?

או שנדע להתמתן מעט, לתת צ'אנס, להניח כי למרות שכולם טועים, המניע לטעות יכול להיות טהור?

להניח שבעל התפקיד מבצע את תפקידו מאמונה בטובת הציבור, מתוך תחושה של שליחות?

 

במידה שווה של חשיבות, האם בעלי התפקידים ידעו להתנהל באופן שמעודד אמון?

האם ידעו להתנסח באופן המתאים, האם ידעו ללכת לקראת הפרט? (מתוך עיקרון סכנת דורסנות המערכת החזקה מול הפרט החלש) האם יהיה להם את החוכמה להבין את בעיותיו של הפרט?

להקשיב באמת ולהבין כי הם קיבלו מנדט זמני מאיתנו לנהל את כספנו ורווחתנו?

האם יצליחו לעמוד ב"מבחן הכוח" גם ברמת תת המודע ולהישאר מודעים למוגבלותם?

 

בדומה למסקנותיו של בורק במאמר, גם אני מאמין במיתון רמות האמון. לא נוכל ולא כדאי להאמין לכל אחד בכל מקרה באופן מוחלט. מה שכן ניתן (ורצוי) הוא לנקוט ב"מדיניות היד הפתוחה" כלומר לתת את הצ'אנס הראשוני לאדם/יוזמה ורק אם מוכח לנו שאדם זה, כוונתו להרע לנו במזיד – "לסגור את היד" כלפיו (אבל לא כלפי אחרים) תפיסה או "תרבות" כזו תקדם הן את כלל הארגון (מדינה, ישוב, ארגון כללי וכ"ו) והן את מרכיבי הארגון – אני ואתה.

"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך" בועז בש-מרץ'

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב