ברוסיה, האדם הנולד - הוא המנצח הגדול, שנמצא במצבו העשיר ביותר רוחנית. הוא ניצח את כל החיים מראש, כשהוא נולד. כל מה שנשאר, זה להגשים את זה באופן חומרי, ולתכנן איך הכל יהיה. לכן, צריך לעבוד קשה, ואז - זה יקרה באמת, ולא רק ברוח. ההורים - מפסידים לילד הצעיר ונאלצים לסגת, אבל מתנחמים בכך שהילד נורא קטן ולא מאיים, מה שמאפשר - לאהוב אותו. החיים של האדם הם הכי מוצלחים בהתחלתם, ואבל עם השנים - חל בהם קלקול, שמתגבר עם הולדה של ילדים לעולם. האדם מסיים את החיים כשהוא מפסיד לחלוטין, כי החיים זה כל מה יש, וכשהם בסיומם - האדם לא יותר מגרוטאה.
בארץ - הזקן לא רוצה להפסיד, ורוצה שלנצח על חשבון הצעיר. לכן, נהוג לעשות לילד מעשה קצת מלולכך ולפגוע בו פיזית. כך, מוכיחים לו, שהוא לא ניצח בשום צורה, אלא שהוא חסר יכולת התגוננות וניתן אפילו לחתוך חתיכה מגופו, בלי שהוא יכול להיתנגד. ההורים, ממציאים מהלך שלפיו הילד - חייב להם הרבה מאד על כך שהולידו אותו לעולם, ולכן - הוא יחזיר להם בהדרגה את חובתו. ההורים הם המנצחים ואם האדם רוצה גם לנצח - הוא חייב להוליד ילדים משלו. ההחזר הרוחני מהם גדול וכך, הזקן - מת עשיר רוחנית, אחרי שגרע את הרווחים שלו מילדיו ונכדיו.
שתי הגישות מציגות צדק שונה ומלמדות אופני חיים אחרים. ברוסיה, הילד מתחיל את חייו כעשיר רוחנית ויכול לתכנן את חייו לפרטי פרטים בלי שום הפרעה מחשבתית, בעוד שעם השנים, ובמיוחד לאחר הולדה של ילדים משלו - רמת ההפרעה התודעתית עולה מאד, כך שאי אפשר כבר לחשוב בצורה צלולה. בארץ - הילד נמצא תחת הפרעה רוחנית מייד עם הוולדותו, אבל מידת ההפרעה פוחתת עם הזמן, וכשהוא זקן - הוא כבר יכול לחשוב בצורה יחסית חופשית. אבל מה יעזור לו לחשוב, אם כל החיים כבר מאחוריו? כל מה שהוא יכול - זה לנסות ולעזור בנסיונו לילדיו, שנמצאים במצבם בגלל הלחץ שהוא עצמו יצר. לכן, אם יעזור - יקטן הלחץ והוא יקבל פחות רווח רוחני. לכן, האנשים מוצבים בדילמה האם לעזור או לא, ובדרך כלל מחליטים לעזור קצת בלבד.
השאלה נשארת והינה: מה יותר טוב, להיוולד עשיר, לתכנן את כל החיים ולמות בלי כלום, או להיוולד עני, לחיות גרוע, כי לא ניתן לתכנן, אבל למות - עשיר על חשבון הצאצאים?
לאוניד אסיפוב 2015
