שום דבר לא מובן מאליו
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

שום דבר לא מובן מאליו 

מאת    [ 28/03/2008 ]
מילים במאמר: 427   [ נצפה 3453 פעמים ]

 
 
בתקופה צעירה יותר של חיי, לא שעכשיו אני כזה מבוגר, תקופת "לקראת הגיוס" לצה"ל הייתי עסוק כמו רבים אחרים בגיל הזה בטיול האחרון.
לא יכולתי להרשות לעצמי טיול אחרון לחו"ל, כמו הרבה צעירים אחרים. למרות שעבדתי בעבודות שונות ומזדמנות, הייתי עסוק באותה מידה בלבזבז את הכסף. מה שכן יכולתי לעשות זה לצאת לטיול ארץ ישראלי כזה, עם חברים טובים- אי שם לצפון הרחוק. לכנרת.
תכננו מספר פעמים את המועד לטיול. אחד מאתנו יביא את הרכב שלו (הוא לא בזבז את הכסף כמוני - הוא השקיע ברכב), נביא גיטרה, אוכל - אחלה בילוי.
לצערי הגיוס שלי הוקדם במעט ולמרות כל הכעסים, כל האכזבות, לא יכולתי לבסוף להצטרף לטיול עם החברה. הם בחרו לבסוף לצאת לטיול בכל מקרה.
זה היה לי קשה, אני בצבא והם יוצאים לטיול בלעדי. טיול שמאוד רציתי להיות בו, להיות אתם. אבל אני, בלי להבין למה בדיוק, אני לא יכול להיות בטיול הזה.
אני מכיר את עצמי במקומות האלו. הרי אני כל כך אוהב חברים, אוהב לבלות, בטח עם חברים קרובים. אני זוכר את עצמי חושב פתרונות. מה אני יכול לעשות כדי לצאת לטיול. כל רעיון שעלה לא הסתדר כל כך היות ואני כבר מחוייב למסגרת מאוד מקפידה ולא סלחנית כל כך - צה"ל. נכון שזה רק בסיס הקליטה והמיון ועדיין רק הבראשית של השרות הצבאי - אני לא רוצה לקלקל לי את ההתחלה של המסלול שהפך להיות משמעותי עבורי בהמשך הדרך.
נפרדתי מהם בעצב ותסכול. אפילו קנאה.
עד שהגיעה ההודעה שנחרטה לי עמוק בלב. החברים היקרים שלי, אלו שמאוד רציתי להצטרף אליהם לטיול כל כך משמעותי - היו מעורבים בתאונה קשה מאוד. תאונה קטלנית. הרכב שבו נסעו יחד פגש באופן טרגי ביותר עץ שהיה בצד הדרך. הרכב שלהם סטה והמשיך למסלול שממנו אין חזרה.
אמיר וגיל נהרגו, קובי נפצע קשה.
הלם מוחלט, לא מעכל. לא יכול להיות שבחורים כל כך צעירים ויפים, אומנים בכל המובנים, נגינה, שירה, ציור, כתיבה. כל כך הרבה כשרון לא יהיה כאן עוד.
מאז רגע ההודעה על התאונה אני זוכר חלקי תמונה. כנראה מעוצמת הכאב הדחקתי הרבה ממה שקרה.
אני זוכר את עצמי מגיע לצבא ומתחנן להשתחרר להלוויות של החברים שלי. אני זוכר את הלוויות, את הכאב, את הדמעות, את ההלם.
קובי היקר שנפצע התחיל דרך ארוכה להשתקם מתוך התופת.
חברים יקרים שכבר לא איתי.
עד היום אני דואג לבקר אותם במקום משכנם האחרון. בית העלמין. כל שנה.
אני מבקר, מתגעגע, כואב.
אני מזכיר לעצמי באותה הזדמנות שוב ושוב שאני הרווחתי את החיים וקבלתי מתנה שהם לא יקבלו עוד.
אני חושב שאדם שמקבל כזאת מתנה - לחיות - לא יכול לבזבז אותה ככה סתם.
זה לא מובן מאליו לחיות.
זה לא מובן לקום כל בוקר.
זה לא מובן מאליו.
אבי גמבש
מאמן בכיר לתקשורת ומנהיגות
ראש צוות מאמנים
מרצה ללימודי אימון אוניברסיטה פתוחה
http://websplanet.com/index.php?sid=982
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב