מחיקת כבוד האדם כבידור, הצעה לשיחה עם תלמידים 

הרוע, לעיתים קשה להגדירו ככזה. מחיקת האדם ודריסתו יכולה להיראות כהפיכת האדם לכוכב. וקשה, קשה להבחין בין הדברים.
רוע כזה יכול להופיע כך שמי שנפגע כלל אינו בטוח שבאמת נפגע, או שאינו יכול להביע זאת, ולא נותר לו אלא לשתף פעולה עם הפוגעים, שהם רב?ים, רב?ים... אתה לא בשליטה, נדמה לך שאין לך בכלל זכות להרגיש פגוע, ולקלקל לכולם. כולם שמחים וצוחקים ועליזים, וכאילו אוהבים אותך, אוהבים אותך ככה - מי אתה בכלל שתעז להרוס לכולם את החגיגה? שאתה עוד במוקד שלה! אתה צריך בכלל להגיד תודה!
נראה תלוש? הזוי? משהו שיכול לקרות רק לאנשים מאוד חלשים שנמצאים בשולי השוליים של החברה? לא, זה יכול לקרות לכל אחד.
אני מתאר לעצמי שכמעט כולכם מכירים את התכנית הדוחה "פספוסים". אני צפיתי בה שלוש או ארבע פעמים. בפעם אחת הנמתחת הייתה פסיכולוגית - הגיע זוג ל-"טיפול", והם מתחילים לספר לה את ה-"סיפור" שלהם, וכל מה שהם מספרים מוכ?ר לה - אלה דברים שקרו גם לה. ובהתחלה זה מצחיק אותה, ונחמד לה, אך בהדרגה זה הופך להיות מוזר מדי, מפחיד, היא לא מבינה מה קורה , איך זה יכול להיות, היא הרי לא מתארת לעצמה שבעלה סיפר את כל הפרטים עליה ושהיא בתוך מחזה מבוים, משחקת את התפקיד שכתבו לה, בלי שהיא יודעת...
האם זה לא היה מספיק "מצחיק" אלו היו מפסיקים בשלב הזה? ככל הנראה, לא.
הם התחילו לספר פרטים יותר ויותר מביכים מהחיים שלה, הזכירו את כל הטעויות והפאשלות שהיא עשתה, והיא כבר הייתה בחוסר אונים מוחלט, בהיסטריה, ועדיין היא לא יודעת שכל זה מצולם, ושיש מערכת גדולה וחזקה ומאורגנת ומשומנת שפועלת אך ורק כדי לארגן את כל זה נגדה, בשיתוף פעולה מלא של בעלה ומשפחתה וחבריה לעבודה...
סוף סוף היא הגיעה לקצה גבול שפל המדרגה, ואז, רק אז, נכנס מנחה התכנית, כולו זורח, והחתים אותה על איזה דף (ומי לא יחתום על כל דבר במצב כזה?), וכולם כל כך צוחקים ושמחים...
ולאחר מכן, היא מופיעה באולפן, מול כל הקהל, המון קהל באולפן ועוד יותר מול טלוויזיות, וביחד עם כולם היא צופה בעצמה נכנסת להיסטריה, וצופה בעצמה בוכה ומייללת, ושוב נאלצת לשמוע את כל הטעויות והפאשלות שעשתה בחיים, והיא ממשיכה לשחק את התפקיד שלה, וצוחקת מכל העניין, ומשתלבת ומתמזגת יפה, וכולם מוחאים לה כפיים, אוהבים אותה. מרוצים ממנה. היא משחקת טוב, מככבת, סטארית.
אני נוהג לשוחח בנושא זה רבות עם תלמידיי. אין זה קל כלל להציג בפני אנשים דרך ראייה שונה לחלוטין מזו שהתרגלו אליה. אין זה קל להביא מישהו להכרה שהדבר המצחיק והקליל שהוא אוהב, הוא בעצם רוע ועוול. אין זה קל לגרום לאנשים להביט עמוק יותר, מעבר למה שרואים על פני השטח. ובמיוחד קשה, כל כך קשה להביא אדם להכרה שהוא עצמו מקיים חלק, אמנם קטן, בעוול הזה. והכי הכי קשה - לגרום למישהו לרצות לוותר על הבידור שלו...
קשה, אבל אפשרי.
אפשרי, זו פשוט עובדה. ואני אומר זאת באחריות מלאה ומתוך ניסיון בשטח. אם מדברים עם הילדים על הדברים ללא כחל ושרק, לא מנסים לרצות אותם, לא מתחנפים אליהם ומאידך לא מתנשאים מעליהם; אם אנו, המורים, אומרים את האמת שלנו כפי שהיא, ומראים שהדבר חשוב לנו - אז אפשר בהחלט לשנות דפוסי חשיבה, ולפעמים גם להביא מישהו לגילוי שהוא כבר חשב את זה, הרגיש את זה, בעצמו - והילדים מתחילים לתת דוגמאות משלהם, מגיעים לתובנות שהמורה עצמו לא חשב עליהן, מספרים לאחרים, משנים התנהגויות והרגלים, גם הרגלים של שנים... כן, בפירוש כך.
אז בואו נקווה, ונאמין, ונבצע את מה שאנו מקווים לו ומאמינים בו. בואו נוותר על הנטייה לעשות ולחשוב ולהרגיש מה שנוח לנו, וננסה לעשות, לחשוב, להרגיש, את מה שבא מתוכנו. בואו נאהב את האחר ונוקיר אותו על מי שהוא באמת, ולא על דמות שאנו כופים עליו להציג. בואו ננסה להבחין בין הדברים. בואו נהיה טובים. הבחירה בידינו.