בטלות הסכם ממון שניתן לו תוקף של פסק דין - האמנם? 

בשל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק את תכנו, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם.

אם כן מהי מדיניות בית המשפט באשר לביטול הסכם ממון שניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט?

הסכם ממון אשר אושר על ידי בית המשפט הינו בעל מעמד מיוחד המקנה לו עדיפות על פני הסכם "רגיל" אשר קיבל תוקף של פסק-דין.

הקושי העומד בביטול הסכם ממון שניתן לו תוקף פסק דין, הינו העובדה כי ללא ערעור ממשי על פגם שנפל בהליך האישור עצמו על ידי בית המשפט, תתרוקן מתוכן בעצם הדרישה לאישור בית משפט שמטרתו הינה הבטחת העובדה שבני הזוג הבינו את תוכנו של ההסכם וחתמו עליו מרצונם החופשי.

עדיין, אין בקביעה זו כדי למנוע הגשת תובענה לביטול הסכם אך מוצב בה המכשול והעול הרב המוטלים על המגיש תובענה שכזו. הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול ובלבד שנפל פגם מהותי בכריתתם שהרי אין לשופט המאשר הסכם ממון, אלא את אשר רואות עיניו, מול המתייצבים בפניו. משכך, ככל שמדובר בנסיבות חיצוניות למעמד האישור, ניתן לתקוף הסכם ממון שאושר הן בעילות של פגם בכריתתו כגון טעות והטעיה, עושק ועוד הכל בכפוף לטענות הסותרות את עצם תהליך האישור, והן בעילת ביטול, ככל שקיימת, בגין הפרתו.

בעניין זה עסק פסק הדין שניתן בתיק תה"ס 41382-12-10 פלונית נגד פלוני על ידי כב' השופטת אסתר שטיין שם, נקבע כי מעבר לחובה להרים את נטל הראיה שחלה על מי שמבקש לבטל התחייבות, הרי שבתביעה לביטול הסכם ממון, מוטלת חובה מוגברת על כתפי הטוען לבטלות. משכך, על התובעת מוטל נטל הראיה ועליה להוכיח את טענותיה לביטול ההסכם.

התביעה עוסקת בבקשה לביטול הסכם ממון שני שנחתם בין הצדדים בשנת 2004 (והמכיל בתוכו גם הסכם ממון קודם משנת 2002) בשנת 2009 כבר הגישה התובעת תביעה לביטול הסכם ממון זה וחזרה בה מתביעתה. בשנת 2011 החליטה התובעת דווקא כן לתבוע.

בהסכם הממון אותו ביקשה התובעת לבטל נקבע כי הדירה הרשומה על שם הנתבע אשר ניתנה לו במתנה על ידי הוריו, שייכת לנתבע בלבד ואין לתובעת זכויות בדירה זו או בדירה חלופית לה. עוד נקבע כי כל הזכויות אשר נצברו על שם מי מהצדדים במהלך חיי הנישואין הכוללים בין היתר זכויות שנצברו ממקום העבודה, מתנות וירושות- לא יאוזנו בין הצדדים.

בין הצדדים שררה הפרדה רכושית מוחלטת. כל אחד מהצדדים ניהל חשבון משל עצמו והם חלקו ביניהם באופן מוסכם את ההוצאות השוטפות. כמו כן, הוסכם בהסכם שכל צד יהיה הבעלים של רכוש שניתן ששייך לו באופן אישי.

התובעת ביקשה לבטל את ההסכם במספר עילות:

• מאחר שלא היתה מיוצגת בעת עריכת ההסכם
• עושק – מאחר שההסכם עושק אותה
• כפייה – מאחר שהחתימה על ההסכם נכפתה עליה
• אי סבירות – ההסכם כולל הוראות בלתי סבירות
• הטעיה, רמייה וחוסר תום לב

בית המשפט דחה את תביעת התובעת מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה. לא נמצאו תימוכין לגרסת התובעת לפיה היא לא היתה מיוצגת במועד עשיית ההסכם וכן כי לא הבינה את תוכנו. כמו כן, טענה התובעת בין היתר להטעיה כי לימים התגלה לה כי הנתבע משתכר יותר ממנה וכי בזמן שהיא נטלה באחריות הכלכלית היום יומית צבר הנתבע הון על חשבונה.  

בית המשפט קבע כי לא נמצא כי התקיימו התנאים המגבשים עילת ביטול עקב עושק/כפיה/אי סבירות/ הטעיה, רמייה וחוסר תום לב.

כמו כן, עלתה טענת שיהוי של התובעת מאחר ובשנת 2009 הגישה כבר תביעה לביטול הסכם הממון שנחתם בשנת 2004 וחזרה בה מתביעתה. לפיכך, כי הדבר מהווה שיהוי של כמעט 7 שנים בהגשת התביעה לאחר האישור הראשון של ההסכם בשנת 2004 וגם התנהגות בחוסר תום לב זאת אף בשל הסיבה שהתובעת בזמנו, לא הסתפקה בהודעה על הסרת התביעה אלא אף הודיעה שההסכם מקובל עליה.

עוד נקבע בפסק הדין כי טענות התובעת הן טענות בדיעבד, ומדובר בטענות בדבר פגם בכדאיות בעסקה אך מאחר ובמועד בו נעשה ההסכם, לא ביססו הצדדים את הסכמתם על כושר ההשתכרות של מי מהם, ולא הסדירו את אופן מימון החיים המשותפים אין מקום לטענות אלה.

כמו כן, קבע בית המשפט, בין היתר, כי מאחר ולא מדובר בהסכמה לייחוד של רכוש משותף לא נדרשה הבאת המידע בדבר כושר ההשתכרות של הנתבע ולכן אינה יכולה התובעת לטעון להטעייה.

אין באמור משום ייעוץ משפטי ו/או חוות דעת מחייבת. כל מקרה ייבחן לגופו.