הומור באמנות עכשווית: גרמניה ואוסטריה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הומור באמנות עכשווית: גרמניה ואוסטריה 

מאת    [ 19/03/2015 ]
מילים במאמר: 1979   [ נצפה 1560 פעמים ]

 
 


הומור באמנות עכשווית: גרמניה ואוסטריה


בהקדמה לספרו של גרגורי וויליאמס "רשות לצחוק" 1 , העוסק בהומור ופוליטיקה באמנות
הגרמנית העכשווית, מזהיר וויליאמס את הקורא, שלא ילך שולל אחרי הכותרת, ושלא יצפה
, להרבה צחוק, ואכן יצירותיהן ההומוריסטיות והשנונות של אמנים גרמניים החל מ -1960-
מתמודדות עם שאלות קשות ומורכבות בפוליטיקה ובהיסטוריה הגרמנית. מאחורי בדיחות,
אנקדוטות ושעשועי לשון, מסתתר אבדן עמוק של אמונה שבכוחה של האמנות לגרום לשינוי
פוליטי וההומור תופס את מקומן של הצהרות פוליטיות גלויות.
מרטין קיפנברגר - אמן, שחקן, כותב, רקדן, מוסיקאי, אספן אמנות, מפיק ויזם, ומי שנחשב
לילד הרע של האמנות הגרמנית המתחדשת, יכול לשמש דוגמא מובהקת לאמן בעל הומור
אנרכיסטי, שמאחוריו מסתתרת מלנכוליה נואשת. הוא שייך לדור שהושפע ישירות
מהמלחמה ומתחושת הבלבול והספק שאחריה, דור שהוריו השתתפו במלחמה, שחווה
הצלחה וכשלון, ניצחון והפסד, שרגשות אשם ורצון שלא לשאת באחריות לחטאי העבר
משמשים בו בערבוביה, דור שהתלבט בקשר לזהותו ושאל את עצמו מהו המודל של הזהות
הלאומית ממנו הוא אמור לשאוב.
העבודות של קיפנברגר הן משכילות, מתוחכמות, מלאות אירוניה וגדושות ביקורת.
תחת מסווה של אמנות חסרת משמעות, טיפשית ומרושלת, הוא שם ללעג את התרבות
הגרמנית שאחרי המלחמה, את עולם האמנות, את החשיבות העצמית שאמנים מייחסים
לעצמם, ויותר מכל הוא צוחק מעצמו.
קיפנברגר עושה כל מה שעולה בדעתו, הוא לא מתחייב לדבר, לא לטכניקה לא לסגנון, לא
ליוקרה, ליופי, לאסטטיקה, לעידון או לטעם טוב. הוא מודע היטב לכוחה של התקשורת
ומנצל את כל הכלים שעומדים לרשותו לעמוד במרכז הבמה: תערוכות, פרסומים, קטלוגים,
כרזות, ראיונות, פתיחות וארוחות ערב. העבודות שלו מתגרות, כולל שמות אירוניים שהוא
נותן להם: כגון: "הייתי יכול, אבל לטובתך לא אלווה לך כסף".
חיצי הביקורת שלו מופנים גם לעולם האמנות כולל האמנות שלו עצמו. לשיא האירוניה הוא
מגיע כשב -1960 הוא מבקש מצייר שלטי קולנוע לצייר בשבילו דיוקן עצמי. בציור שבו הוא
נראה כמו שחקן קולנוע או כתייר, חבוש במגבעת ולבוש במעיל פרווה על רקע החומה
המעוטרת בשלט "מזכרות" וכותרת ענק " "DDR" . לציור הוא קורא "צייר יקר צייר לי ציור".
שבע שנים לאחר מכן, בסדרה מדהימה של דיוקנאות עצמיים בהם הוא מתאר את
עצמו בחוסר יהירות נוגע ללב. כרס גדולה, קפלי שומן, צוואר עבה, ויציבה מדוכדכת המציגה
דמות מלנכולית, מסורבלת וממורמרת במקצת. הוא לובש תחתונים לבנים עצומים משוכים
גבוה על מותניו - ולא כמו בתצלום הידוע של פיקאסו.
ב 98- ' יצר שלט עליו כתב "בבקשה אל תשלחו אותי הביתה", אותו תלה על צווארו. מאוחר
יותר, צייר את עצמו נושא את השלט, כמו ילד נטוש שמחכה שמישהו יפנה אותו מהמקום.
קיפנברגר תמיד התגעגע למולדתו אך במקביל שנא אותה. ב"פריז בר", ציור קיטשי
ראליסטי, קיפנברגר מתאר בית קפה בו תלויים ציורים של אמנים שונים, הוא מתקין את
אוסף האמנות של בית הקפה כאמרגן חסר בושה, מאזכר ציורים מהמאה שמונה עשרה
והתשע עשרה ומציב את עצמו בשורה אחת עם גדולי הציירים האירופיים והאמנות
האמריקנית של המאה ה-20 . כך הוא מגניב ביקורת על המסחר באמנות, על האמן, על
האמנות ועל האוצר. קיפנברגר לא הפסיק ליצור סקנדלים בעולם האמנות ב -2008 יצר
קיפנברגר סדרה של פסלי צפרדעים צלובות. הצפרדע חורצת לשון, מחזיקה כוס בירה
וביצה, ממוסמרת על גבי צלב עץ בידיים וברגליים. היצירה הוצגה במוזיאון בבולצנו וגרמה
לחילוקי דעות קשים. מבקרי אמנות טענו שהיא דיוקן עצמי הממחיש חרדה אנושית ואילו
הכנסייה והאפיפיור, בנדיקטוס הששה עשר בעצמו, גינו את היצירה כחילול קודש
פרובוקטיבי ודרשו את הסרתו. כדי לתמוך בכך נעשו פעולות שונות, לרבות שביתת רעב של
פוליטיקאי מקומי, עתירה חתומה על ידי 10.000 אזרחים וצעדת מחאה.

העבודה המרתקת ביותר של קיפנברגר היא אולי המיצב "הסוף השמח של 'אמריקה" על פי ספרו של פרנץ
קפקא "אמריקה" )הנעדר( היא נחשבת לפסגת יצירתו ומורכבת מיותר מ -40 סטים של שני
כיסאות ושולחן, המוצבים על מגרש כדורסל ירוק, המתייחסים לראיונות שנעשים למהגרים
לארצות הברית. ברומן של קפקא, הגיבור מגיע לראיון עבודה למשרה במקום שמתואר
במודעה כ"תיאטרון הגדול ביותר בעולם". "מי שרוצה להיות אמן, מוזמן להירשם בתור".
קיפנברגר טען שהוא התגלמותה האולטימטיבית של אמנות שנות ה -80 ' אולם הדבר שאולי
שיקף יותר מכל את התקופה בה יצר, היה מודעותו של קיפנברגר לחשיבותו של הפרסום
העצמי. הוא המציא את אמנותו ואת עצמו מחדש ללא הרף, ושלט באופן בלתי נלאה בדימוי
שלו באמצעות יחסי ציבור ושיווק. הוא הרגיש שהוא פועל מול תפיסה שלפיה "הציור מת"
ואמנותו משקפת את המאבק עם הרעיון הפוסט מודרניסטי, לפיו לא ניתן ליצור בתקופתנו
משהו מקורי או אותנטי. רבים מהציורים משלבים אכזריות לצד הומור ושומרים על איזון בין
תמימות מלאכותית, כמיהה מלנכולית וציניות סלפסטיקית. התחושה העולה מעבודות רבות
בתערוכה נעה בין אופטימיות וכאב, בין המשעשע והמעיק .
רוזמרי טרוקל ) (Trockel), ילידת גרמניה, 1952 , נמנית עם היוצרים העכשוויים החשובים והמרתקים
הפועלים היום. היא עושה שימוש באמצעים מגוונים: פיסול, ציור, עבודות בקרמיקה
ובטקסטיל, רישום, הדפסים, וידיאו ועיצוב, למרות שאינה מחויבת למדיה מסוימת בעבודות
שלה חוזרים נושאים העסקים בגוף, זהות נשית, תרבות ומשפחה.
טרוקל הייתה אמורה לקבל בישראל את פרס וולף (2011 ) אך הפרס לא ניתן לה מכיוון
שביטלה את הגעתה לארץ. אחד התנאים לקבלת הפרס היה השתתפות בטקס הרשמי
שייערך בכנסת, וטרוקל הודיעה כי לא תגיע לישראל מסיבות בריאותיות. את הפרס בסך
מאה אלף דולר הועידה לתיאטרון החופש של ג'וליאנו מר חמיס, לאחר שנרצח. בנימוקי
השופטים לקבלת הפרס נכתב כי הפרס מוענק לה על אמנותה, החוקרת ומשלבת חומרים,
תהליכים ומושגים מדיסציפלינה, ממסורות ומתחומים שונים. עבודתה נשענת על המקומי,
שואבת מן האמנויות היפות ומן התרבות העממית גם יחד, ובאמצעותן היא קוראת תיגר על
דעות רווחות ועל דרכי פעולה שגורות, ומגדירה מחדש את אמנות העתיד. על ריבוי הממדים
ביצירתה, המושתתת על תודעה פמיניסטית רחבת אופקים שהדוגמטיות ממנה והלאה; על
השפעתה על אמני הדור הצעיר ותמיכתה בהם, הן באמצעות יוזמות של אוצרת ואספנית
אמנות והן באמצעות הוראה כפרופסור באקדמיה לאמנות של דיסלדורף ; על קריאת התיגר
על ההיררכיות המקובלות בעולם האמנות באמצעות חיבור ספרי אמנות ומכפלים כחלק בלתי
נפרד ממעשה האמנות שלה.
רוזמרי טרוקל קנתה לה מוניטין בתערוכות רבות וחשובות, וזכתה בפרסים יוקרתיים על
עבודתה. בשנת 1999 ייצגה את גרמניה בביאנלה בוונציה. עבודותיה הוצגו באין-ספור
תערוכות של אמנות בת-זמננו ברחבי העולם . אחת מהטכניקות המזוהות אתה, היא סריגת
צמר, בה היא מבטלת את הפער בין אמנות לאומנות. את עבודות הצמר הראשונות שלה
החלה לעשות ב - 1980, אז יצרה "תמונות סריגה" - אריגים המתוחים על מסגרות בדוגמאות
אבסטרקטיות או עם לוגו מוכר כמו מוטיב הפטיש ומגל של ברית המועצות על גבי רקע של
פסים אדומים ולבנים. בתערוכה "קוסמוס" שהוצגה בגלריה סרפנטיין בגני קנסינגטון, היא
ריכזה עבודות משלושים שנות יצירה: סרטי וידאו, ציורים סרוגים, פיסול קרמי קולאג'ים,
ציורים ורישומים בהם היא בוחנת את יחסי העולם וסביבתו, העבודות עשויות בסגנונות
שונים ונעות בין אמנות למלאכה בין חובבני ומקצועני. הן נעות על גבול הסוריאליסטי ובחלקן
דימויים מטרידים והומור שחור.

איזה גנצקן (Isa Genzken)
נולדה וגדלה בגרמניה ועבדה בעיקר בקלן ובברלין. היא למדה אצל הצייר גרהרד ריכטר
באקדמיה לאמנויות בדיסלדורף והם נישאו אחרי שסיימה את הלימודים. היצירה שלה
מאופיינת בתמהיל של ערב רב מטורף, מרושל ומזלזל, הומוריסטי ורציני להפליא. היא אחת
האמניות הבולטות באמנות העכשווית. מתמקדת בעיקר בפיסול ובמיצב, אך משתמשת
במגוון רחב של חומרים הכוללים צילום, סרטים, וידאו, עבודות על נייר ועל בד, קולאז'ים,
וספרים. היצירות המורכבות שלה נשענות על מורשת הקונסטרוקטיביזם והמינימליזם
וכרוכות לעתים קרובות בדיאלוג ביקורתי עם ארכיטקטורה מודרניסטית ותרבות חזותית
וחומרית עכשווית. בסדרת העבודות הצינית שלה "Fuck the Bauhaus" היא יוצאת ביודעין
נגד הרעיון של הבאוהאוס כי הפונקציונאלי הוא היפה, היא משלבת יחד חפצים וחומרים
מפותלים וחסרי תועלת. ביצירות אחרות היא מאזכרת בהומור יצירות מתולדות האמנות:
באחד המיצבים שלה, היא הניחה מבחר של משקפי שמש על פסלי ראש נפריטיטי, ובסדרת
ה"ערפדים" היא מבקרת את המעורבות הפוליטית של ארה"ב בעירק.
היא יוצרת בגבס, מלט, תמונות, חפצי נוי מראות ומשטחים שקופים אחרים ובוחנת את
מערכות היחסים בין אמנות גבוהה לאמנות פופולארית בין עבודת יד ליצור. היא נון-
קונפורמיסטית בעולם האמנות הגרמני, ואולי יותר מפתיעה ורבת פנים מכל אמן אחר.
אישיותה של איזה גנצקן והביוגרפיה שלה מועלות לא פעם בהקשר ליצירתה, כמו גם מידת
הרלוונטיות שלהם להבנת האמנות שלה. לגנצקן הפרעה דו קוטבית, היא סובלת ממאניה
דיפרסיה, ובנוסף היא גם אלכוהוליסטית שנזקקת לטיפול, ונאלצת כל הזמן להילחם
במחלתה. למי שהכיר אותה בשנות ה -80 קשה להאמין שהיא עדיין בחיים. היו זמנים
שבהם נאלצו למשוך אותה מהרחוב, שבו מצאו אותה פעמים רבות . בצעירותה הרוויחה
כסף כמודל. היא הייתה יפהפייה, בעלת שיער ארוך וכהה ועיניים חומות נוצצות. מאוחר יותר
החל תהליך ההידרדרות שלה והזדקנותה, יש הרואים בכך קשר לנושאי העבודה שלה ואילו
אחרים טוענים שהיא עובדת רק בזמן שבריאותה תקינה.
הרלוונטיות של ההיסטוריה המשפחתית שלה גורמת אף היא לחילוקי דעות קשים.
בנובמבר 2013 נערכה לגנצקן במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, תערוכה רטרוספקטיבית
מקיפה, שהעלתה מן האוב שאלות מטרידות לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה. לקראת
התערוכה פרסם העיתון הגרמני "דר שפיגל" את העובדה שסבא של גנצקן, קארל, היה
רופא נאצי שערך ניסויים רפואיים באסירים של מספר מחנות ריכוז. הוא החזיק בדרגת
גרופנפיהרר בוואפן אס אס והיה ראש המחלקה הרפואית של הוואפן אס אס. הוא הורשע
בפשעי מלחמה במשפט הרופאים בגרמניה בנירנברג. הקטלוג של המוזיאון לאמנות
מודרנית אינו מזכיר כלל את העובדות הללו. השאלה מדוע הושמטו הופנתה לאוצרי
התערוכה, על כך השיבה אחת מאוצרי התערוכה, לורה הופמן, שהיא בעצמה בת לניצולת
שואה, כי במחקר שלהם, הפשעים שבוצעו ע"י הדור שקדם לה, אינם רלוונטיים ליצירתה.
עם זאת זה לא אומר שהמורשת של הנאציזם ומלחמת העולם השנייה לא רלוונטית
לעבודתה. איזה נולדה בשנת 1948 , איך יכול מישהו מהדור שלה שלא להיפגע? ההרס של
, המלחמה הוא נושא שעולה בעבודות שלה כל פעם מחדש, החל מפסלי הבטון משנת 1980
ולאחר מכן, סדרת הערפדים שלה מראשית שנות האלפיים. תיאורי מלחמה של תוהו ובוהו
אכזריים ועמוקים, והם מציגים בחריפות ביקורתית, את סלידתה מהרס ואכזריות.
אמנים גרמניים רבים, כולל סיגמר פולקה, גרהרד ריכטר, ואנסלם קיפר, מסובכים עם קשר
אחד לפחות עם הנאצים, אבל אין זה אומר שאיזה גנצקן הזדהתה בצורה כזו או אחרת עם
מעשיו של סבה. גנצקן מתמודדת עם הקשיים באמצעות הומור.
ההומור המטורף והשנינות החזותית בעבודות שלה, היא דרך להתמודד עם שאלות רציניות
כמו בעיות פוליטיות, חברתיות תרבותיות ואישיות.

ארווין וורם Erwin Wurm
הוא אולי בעל חוש ההומור המפותח ביותר מבין האמנים האוסטרים הפועלים כיום.
הומור משמש אותו כדי לחתור תחת ציפיות והנחות היסוד שלנו. הוא מטפל בנושאים כמו
אמנות ומסחר, פרסום ואופנה, השמנת יתר ואנורקסיה, תאוות בצע ועוני, שערוריות
פוליטיות וזכויות אדם.
וורם בוחן מה מגדיר פיסול ומה מהווה אותו, מהו המינימום המאפיין אובייקט כדי שיחשב
פיסול ובאיזו מידה האמנות ארוגה לתוך חיי הים יום . העולם מבחינתו של וורם הוא "כל מה
שהוא מקרי". הרף עין, רגע חולף, הנאסף מיד אל העבר. הוא חומק כליל מתום השפעתנו,
ולכן האמן נאלץ לקלוט ולהגיב כמה שיותר מזה על מנת לתת לו צורה.
האמן צריך לדעתו ליצור במה שמקיף אותו ולכן הוא יכול לשמש באמנות שלו: בחומרים,
חפצים, ונושאים של חברה בת זמננו, ליצוק בתוכה את המאווים האישיים שלו ולכלול
ביצירה את ישותו הפיזית, הרוחנית, הפסיכולוגית, כמו גם הפוליטית.
הסדנה של וורם ממוקמת בלב הרובע היהודי בוינה, לאופולדשטאדט (Leopoldstadt) ,
במקום שבו נאספו היהודים לפני שנשלחו למחנות הריכוז. דמי השכירות הנמוכים ברובע
והקרבה למרכז העיר, משכו אליו סטודנטים ואמנים. הם נכנסו לבניינים המוזנחים ואליהם
הצטרפו גלים של מהגרים ביניהם יהודים אורתודוקסים, רובם מברית המועצות. ניתן למצוא
ברובע בצד כנסייה כרמליתית, מסעדה יפנית, חנות גלאט כושר, וחנות פקיסטנית, התמהיל
הרב תרבותי הוא שמשך את וורם אליו. הרחובות ההומים של הרובע מציעים יקום אקלקטי
המפרה את דמיונו הסוריאליסטי וההומוריסטי של וורם.
גוף האדם נמצא במרכז יצירתו, הוא יוצר פסלים אנושיים עטויי סוודרים גדולי מידות , או
עטופים בשכבות של בגדים ומעמיד אותם בתנוחות הומוריסטיות.
עיקר פרסומו בא לו מ"פסלי הדקה" שהמציא בשנות השמונים. בהם הוא והדוגמנים שלו
יוצרים תנוחות מוזרות במערכות יחסים בלתי צפויות עם חפצים יומיומיים שבהישג יד, מה
שגורם לצופה להטיל ספק בהגדרה המקובלת של פסל. וורם מסביר שהשפה האמנותית שלו
לא באה מעולם האמנות אלא מהקומיקס והפרסומת. הפרויקטים הגדולים שלו כוללים
מכוניות שמנות, אופניים נוזלים ובתים מוזרים. ב -2006 החליט שצריך להדביק בית מהופך
ומודבק למוזיאון לאמנות מודרנית בוינה. וורם הסביר שהבית הוא סמל לשמרנות, לגעגועים
למה שהיה פעם, והעובדה שבית מיושן כזה תוקף את המוזיאון החדשני ומתרסק לתוכו יוצר
ניגוד מעניין וחיכוך בין ערכי מסורת מבית לבין קדמה .
בניגוד לרושם שעשוי להתקבל מיצירותיו ההומוריסטיות על גבול הסלפטיק, וורם הוא אמן
רציני ביותר, עתיר המצאות, הוא לא מפסיק להפתיע ולחדש. ומטרתו אינה רק להצחיק
ולשעשע. וכפי שוורם מעיד על עצמו : "אני משתמש בהומור כדי לפתות אנשים, כדי לגרום
להם להתקרב, אבל ברגע שהם מתקרבים, זה לא כל כך נחמד..."

1 Gregory H. Williams
Permission to Laugh: Humor and Politics in Contemporary German Art

לצפייה בתמונות:
http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski/ss-46034432

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק    

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב