הומור באמנות העכשווית, התשובה הנשית לדאדא ולפופ
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הומור באמנות העכשווית, התשובה הנשית לדאדא ולפופ 

מאת    [ 08/02/2015 ]
מילים במאמר: 1992   [ נצפה 1709 פעמים ]

 
 

הומור באמנות העכשווית

התשובה הנשית לדאדא ולפופ

 קשה להמעיט בהשפעת  ההומור וההיתול הדאדאיסטי על האמנות שאחריה. לתנועת הדאדא הייתה השפעה ישירה על הסוריאליזם ועל  הפופ ארט. משחקי מלים, חידות אבסורד, פרודיה, אירוניה וסאטירה הם חלק מזהותן. קולם ממשיך ומהדהד בחוזקה גם בעידן הפוסט-מודרני. תנועת הדאדא שינתה במידה רבה את הגדרת האמנות. נושאים, מושגים וחומרים שנחשבו אוונגרד הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהאמנות העכשווית.

אמני הפופ ראושנברג, אולדנבורג, ליכטנשטיין ואנדי וורהול הפכו כוכבי תרבות. ואילו נשים אמניות כמעט  שלא הוזכרו בהקשר לפופ, למרות שחלקן היו חלוצות, אם לא ממייסדות התנועה. הן יצרו בעולם האמנות נישה משלהן, שנונה, הומוריסטית לעיתים שערורייתית בה הן קוראות תיגר על מוסכמות מסורתיות של נשיות. לעיתים הן משתמשות בטכניקות שהיו מקובלות על אמני הפופ כמו שימוש בתקשורת המונים ובמוצרי צריכה, אך הן מוסיפות לארגז הכלים נושאים, טכניקות וחומרים המזוהים עם עבודת נשים: תפירה, רקמה, עבודת טלאים וסריגה. נשים מרבות לעסוק בנושאים מחיי היום יום ובסצנות משפחתיות במידה לא מבוטלת של הומור עצמי. כיום עם השינוי במעמדן בחברה, הן  לא מפחדות להיות בוטות: לעסוק בנושאים מגדריים, מיניים, חברתיים ופוליטיים.

אחת מאמניות הפופ אשר זכתה לאחרונה להכרה מחודשת, היא פאולין בוטי (Boty Pauline (1938-1966.  בוטי בוגרת המכון המלכותי לאמנות, ציירת מוכשרת, שחקנית ושדרנית בריטית ובנוסף לכך בלונדינית יפיפייה, מה שגרם לעיתים לזלזול בכישרונותיה. בוטי הייתה  מחלוצי אמני הפופ באנגליה והציירת היחידה בין אמני התנועה. הציורים והקולאז'ים שלה הם תגובה נשית לתרבות ההמונים. הם עוצבו בסגנון בלתי מתפשר, צעקני, סנסציוני, משדר מיניות והפגינו לעתים קרובות נשיות בטוחה, מיניות אוטונומית תוך מעורבות בפוליטיקה. האמנות המרדנית של בוטי בשילוב עם אורח החיים החופשי שלה, הפכה אותה למבשרת הפמיניזם של שנות ה-70. את הביקורת שלה על חוסר איזון הכוחות בין המינים אפשר לראות בדיוקן של "דרק מארלו עם נשים אנונימיות".  דרק מארלו סופר, מחזאי, תסריטאי וצייר בריטי סקסי, מצויר על רקע כחול בסגנון ריאליסטי מעורפל, ואילו מעליו  שורה של פרצופי נשים המייצגות את הסטריאוטיפ הנשי הוולגרי. בלונדיניות באיפור צעקני, המשמשות קישוט דקורטיבי.

לפורטרט של מרלין מונרו העניקה בוטי כותרת אירונית בשם "הבלונדינית היחידה בעולם". ייתכן כי זוהי מעין תשובה למרלין מונרו המשוכפלת של אנדי וורהול, שהפך אותה למוצר צריכה המייצג את  סטריאוטיפ נערת הזוהר  הבלונדינית הטיפשה, בוטי, לעומת זאת, מעניקה לה  נקודת מבט שונה. היא צועדת ברחוב עטופה בפרווה. הדמות מבודדת על ידי כך שהיא נדחקת בין שדות צבע של צורות מופשטות. סביר להניח שבוטי חשה הזדהות עם מרלין מונרו, שכמוה זכתה ליחס מזלזל בגלל המראה שלה.

מלבד התייחסות לדמויות פופולאריות של שנות הששים, בוטי מגיבה באומץ גם לאירועים פוליטיים ב- ספירה לאחור לאלימות (Countdown to Violence) היא מתייחסת לאירועים אלימים שאירעו בתקופתה: רצח קנדי, מלחמת וייטנאם, ומהומות הגזע בברמינגהם. הספירה לאחור מצביעה על רצף אירועים אלימים בעולם גברי המביאים לחורבן, להרס ולמוות. דיוקנאות  הנשיאים לינקולן וקנדי ממוקמים בציור מעל ארון קבורה עטוף בדגל אמריקאי. צידה הימיני  של התמונה מתייחס לעימות בין לבנים לשחורים בברמינגהם, אלבמה, עימות שכלל שימוש בנשק חם ובמטעני חבלה. בציור  מתואר שוטר לבן גורר באכזריות גבר שחור. בצד שמאל של התמונה על גבי הלהבה כתומה המחברת את האירועים, דמות הנזיר הבודהיסטי שהצית את עצמו כמחאה נגד המלחמה בוייטנאם. במרכז התמונה יד נשית מחזיקה מזמרה, גוזמת ורד אדום ורומזת על הרצון לגדוע את מעשי האלימות.

בסתיו 1963, החלה פאולין בוטי לעבוד על ציור, ששמו 'שערורייה' 63 '. לרוע המזל, הציור אבד לאחר מותה הטרגי של בוטי בשנת 1966, ונשארו רק כמה צילומים של העבודה. התמונה צוירה בעקבות פרשת פרופיומו שכונתה "הסקנדל", שערורייה פוליטית בבריטניה של שנות הששים, שבה נאלץ שר המלחמה להתפטר מתפקידו בעקבות רומן שניהל עם נערת הלווי כריסטין קילר, שהייתה קשורה ברשת ריגול סובייטי. בוטי מציגה את כריסטין קילר על פי התצלום האיקוני המפורסם של לואיס מורלי שצולם באותה שנה, היא יושבת בפישוק רגליים על כיסא, ואילו בחלק העליון של הבד, מוצגים הגיבורים הגבריים בפרשה.

בתמונה האחרונה שלה, "בום", מופיע במרכז התמונה  ישבן נשי חשוף, ממוסגר בקשת צבעונית של אולם קברט. התמונה הוזמנה על ידי קנת טיינן למחזמר  הידוע לשמצה, הו! כלכתה! בו הופיעו השחקנים בערום מלא, אולי זו הייתה דרכה ההומוריסטית של בוטי להפנות את ישבנה אל כל מי שלא העריך כראוי את יצירתה.

לאחר מותה מסרטן בגיל 28, נאספו היצירות שלה ואוחסנו בחווה בקנט בבעלותו של אחיה. בתחילת 1990 הודות לעבודתו של הפרופסור לאמנות דוד אלן מלור נחשפו עבודותיה מחדש והיום היא זוכה להערכה מחודשת.

 את מריסול אסקובר Marisol Escobar ( נולדה ב -1931) נוהגים לשייךלתנועת הפופ האמריקאי של שנות הששים.אך למריסול שפה אמנותית ייחודית משלה. בשנות ה-50 היא פיתחה טכניקה שבה היא משלבת ציור, רישום, שכפול, קולאג', גילוף בעץ ושילוב של אובייקטים מן המוכן. המכלולים שהיא יוצרת הם תערובת מפתה של אשליה ומציאות, גסות ותחכום, ציניות והומור. הסגנון שלה חושף חוש הומור שנון וביקורתי. במגוון רחב של נושאים הכולל פורטרטים עצמיים, מרכיבים אוטוביוגרפיים כמו גם  ביקורת פוליטית וחברתית.

מריסול, נולדה בפריז, להורים מוונצואלה.  כילדה נסעה לעתים קרובות ברחבי אירופה וארצות הברית עם משפחתה. לאחר מותה הפתאומי של אמה, עברה עם אביה ואחיה, ללוס- אנג'לס, קליפורניה. במהלך תקופה זו החל העניין שלה באמנות. בעידודו של אביה עברה לפריז  והחלה ללמוד  אמנות ב'אקול דה בוזאר', ולאחר מכן עברה לניו יורק, שם למדה אצל הצייר האקספרסיוניסטי המופשט הנס הופמן. בשנים אלה, התוודעה לציירי המופשט האקספרסיוניסטי המובילים ג'קסון פולוק, מארק רותקו, פרנץ קליין, ובעיקר ווילאם דה קונינג, שהיה ידיד קרוב שלה. ב-1953 נטשה מריסול  את הציור והחלה לפתח את השפה האמנותית הייחודית שלה, הכוללת פסלים ומיצגים בטכניקה מעורבת. הפסל הקבוצתי "המשפחה",  מדגים את המורכבות ביצירותיה של מריסול, שהם הומוריסטיים ומטרידים בעת ובעונה אחת. בעבודה זו היא בוחנת את מערכות היחסים בתוך המשפחה בחברה  האמריקאית. במבט ראשון המשפחה עושה רושם של משפחה צבעונית ועליזה שיוצאת לטיול ברחוב. בהתבוננות נוספת הופכת כל אחת מהדמויות מטרידה. לשני התינוקות היושבים בעגלה ראשים גדולים, פרצופים מבוגרים וכפות רגליים גרמיות, לילדה המחזיקה בידיה בובת סמרטוטים שלוש רגלים, עיניה של האם מכוסות בכובע גדול, פיה מביע עווית של הנאה, או היסטריה. האב, במעיל ברוקד ללא רבב, חנוט במסגרת עץ, מנותק ממשפחה והעגלה השחורה ניראת כעגלת מתים. היצירה "הגנרלים" יכולהלייצג באופן מושלם את מהות העבודה והסגנון שמריסול פיתחה.זוהי מעין קריקטורה פיסולית בגודל כמעט טבעי, של ג'ורג 'וושינגטון ונשיא וונצואלה, סימון בוליבר, מצביא, מנהיג ומהפכן, אשר לחם לשחרור שטחים באמריקה הדרומית משלטון ספרד ועקב כך זכה לכינוי "המשחרר". בין השאר כינו אותו  גם  "ג'ורג' וושינגטון של דרום אמריקה". שני המנהיגיםיושבים על סוס צעצוע, שהבטן שלו היא חבית לבנה ורגליו רגלי עץ על גלגלים. אזורים מסוימים, כגון הפנים של בוליבר עשויים  בקפדנות, בעוד שאזורים אחרים נותרו במכוון לכאורה לא גמורים. ידיהם של שני המנהיגים הם העתק ידיה של מריסול עצמה והן מוסיפות  פרט ריאליסטי לפיסול. לפסל נוסף רכיב שמע, הבוקע מגופו של הסוס - הקלטה של מצעד צבאי שהולחן על ידי המלחין האמריקאי דיוויד עמרם, שהיה חבר של מריסול. עמרם כתב את מוזיקה למחזה בברודווי בשם "היריבות", כשמריסול שמעה את המוסיקה, היא מצאה את השילוב משעשע. "אחרי הכל", אומרת מריסול , "העולם הוא רציני מדי, אני רוצה שאנשים יצחקו  . . אני רוצה לומר את האמת בצורה מצחיקה" . גם בפסל "ג'ון ויין"  היא מפגינה מידה לא מבוטלת של הומור. היא מלגלגת על שחקן הקולנוע הפופולרי שהפך לאיקון אמריקני עוד בחייו, הגבר שבדמותו סימל את דמות החייל האמריקאני המושלם. מי שדמות הגיבור דבקה בו עד כדי כך שבאנגלית השתרש הביטוי "Where is John  Wayne when you need him"  ("איפה ג'ון ויין כשצריכים אותו") ביטוי אשר מתאר כמיהה לגיבור שיציל את המצב.

ג'ון ויין של מריסול , הוא סאטירה על הסופר-מאצ'ו שגילם השחקן , ועל תרבות שבה שחקני קולנוע הופכים גיבורי תרבות. דמותו בפסל מבוססת על תמונות מסרטי המערבונים  שבהם הוא מופיע כגיבור, במגפיים וכובע בוקרים, הוא שולף אקדח ליד סוס עץ אדום, המתבסס על צעצוע ילדים מקסיקני, כדי ללגלג על מהירות השליפה שלו, היא מוסיפה לו יד נוספת. בראיון עם מריסול היא סיפרה שאף פעם לא העריצה את ג'ון ויין למרות ההצלחה הגדולה שלו, לדעתה היה שחקן גרוע. הפרודיה של מריסול מתייחסת לא רק לשחקן עצמו אלא למערכת הערכים המסורתיים של השמרנות האמריקנית שהוא מייצג -  פטריוטיות, רדיפת צדק, הגינות וכבוד שאין לה ולא כלום עם המציאות.

"ג'ונסון" נוצר בשנת 1967. זהו גילוף עץ  המתאר  את נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון מחזיק דיוקנאות זעירים של אשתו ושתי בנותיו בכף ידו. מריסול  עיצבה את הפרצופים המחייכים שלהם כאפרוחי בית אפורים -  התייחסות לאשתו של ג'ונסון, קלאודיה טיילור, שכונתה "ליידי בירד". ג'ונסון מוצג כמטומטם, בפרצוף מעוות, אוזניים אף וסנטר בולטים, הדמות כולה מעוצבת על מעין ארון קבורה, רמז לנסיבות בהן ג'ונסון הפך לנשיא לאחר רצח ג'ון קנדי.  היחס לדמותו של ג'ונסון בפוליטיקה האמריקאית והעולמית היה אמביוולנטי, מצד אחד הוא היה אחד הנשיאים שהצליח להוביל שורה של חקיקות ליברליות, והיה הנשיא שהוביל באופן הנחרץ ביותר את קידום זכויות האדם של האפריקנים – אמריקנים וקידם רפורמות של בריאות ועזרה לעניים.  אך מצד שני, עמדה נשיאותו רובה ככולה בצל מלחמת וייטנאם, בה עשה הנשיא כל שגיאה אפשרית. כפי שניתן ללמוד מהפסל, מריסול לא הייתה מהמצדדים בו גם כשהיה בשיא הפופולאריות שלו. ואת הזלזול בו היא מפגינה באומץ רב.

שלא כמו פאולינה בוטי ומריסול העוסקות בין השאר גם בביקורת חברתית פוליטית, הנושאים של האמנית ניקי דה סיינט פאל סובבים רובם סביב דמות האשה. ניקי דה סיינט פאל נולדה למשפחה צרפתית מהמעמד הגבוה, אך כילדה חוותה הרבה אלימות במשפחתה. היא לא קיבלה השכלה אמנותית פורמלית  ופיתחה סגנון נאיבי במקצת שבו היא יוצרת עולם דמיוני שהנושא המרכזי שלו הוא האשה. גוף העבודות שלה עשיר וצבעוני וההומור משמש ביצירותיה להארת מקומות נשכחים של כאב, לריכוך המכה והכלתה.

האמנות שלה מונעת בחלקה על ידי תוקפנות, בחלקה על ידי שמחת חיים ואהבה, היא רווית הומור ויכולת עבודה עצומה. ניקי דה סיינט פאל הציגה דימוי שערער על הדימוי של האישה כאובייקט מיני בעידן הפופ ארט.  הפסלים שלה נותנים תחושה של קלילות ומשחקיות בניגוד לרצינות של הפורמליזם והמינימליזם.  הנשים גדולות הממדים הקרויות 'Nanas' אגרסיביות ומצחיקות כאחד מתקשרות לבובות  וצעצועים מפלצתיים כאוטיים.  גוף האישה הופך למגרש משחקים שופע כל טוב בניגוד לתפיסה הרומנטית והמאיימת של  האישה כ"יבשת אפלה".

עבודותיה של  סילבי פלרי  Sylvie Fleury )  ) מתחברות ישירות לרדי מייד (Ready Made) של מרסל דושן. אלא שלא כמו דושן שכמעט לא מתערב בעיצוב החפצים,  האמנית השוויצרית העכשווית  סילבי פלרי, מבקשת להפוך את כל מה שהיא נוגעת בו לזהב. כמו אלכימאי עכשווי היא יוצרת אובייקטים  זוהרים, מפתים המציגים פרשנות מעודנת על השטחיות של החברה הצרכנית וערכיה. תוך התייחסות לרדי מייד של מרסל דושאן ולאובססיה  לקניות של אנדי וורהול ואמני הפופ, פלרי משתמשת בחפצים מחיי יום יום החל מפחי אשפה, בקבוקים וצמיגים ועד אלמנטים מעולם האופנה: בגדי יוקרה, נעליים ומכוניות מרוץ. החפצים באים לייצג את הרצון הבלתי נשלט של צריכה אובססיבית לפני ההתמוטטות הכלכלית העולמית בשנת  2007. העבודה של סילבי פלרי, משקפת וצופה  את תקופתה בדיוק כפי שהיא משתתפת בו. העבודות הפרובוקטיביות זוהרות שלה מבטאות חוש הומור נהדר, כמו רומזות על האגדה מהמיתולוגיה  היוונית על המלך מידאס המבקש מדיוניסוס שכל מה שהוא יגע בו יהפוך לזהב. בהתחלה היה מידאס מרוצה מיכולת זו, הוא הפך מספר דברים לזהב, והיה מרוגש מהתעשרותו העתידית, אולם עד מהרה החל להתחרט על משאלתו זו. מידאס לא יכול היה לאכול או לשתות כי כל דבר שנגע בו הפך זהב וכשניגשה אליו בתו לנחמו נגע בה מידס בטעות והפך אותה לזוועתו לפסל זהב.

 אנריקה בורגי בוחנת את מושג היופי באמצעות שימוש חוזר בחומרי פסולת: בקבוקי פלסטיק, שקיות ניילון, אריזות נייר וציפורניים מלאכותיות. אבל היא משווה להם יופי וקסם של חומרים יקרים. היא מציעה נקודת מבט נשית על זוהר ועל אשפה, פטישיזם ואוטוביוגרפיה, אובססיה ואירוניה. העולם הנשי שהיא יוצרת מבוסס על התדמית הכפולה של עקרת בית ונערת זוהר, אשה מודרנית כמלכת הבית והאופנה ואספנית של חומרי זבל נחותים. מ-5000 בקבוקי פלסטיק הקשורים זה לזה בשקיות ניילון יצרה שמלת ענק מלכותית. מרחוק נראית השמלה כעבודה יפיפיה של  תחרה שקופה ואווירית. הצבתה בארמון ורסאי לצד הריהוט העתיק הפסלים והציורים הבארוקיים, יוצר ניגוד משעשע של עבר מול הווה,  יקר ערך וזול,   בורגי אומרת כי ניסתה להתרחק מפרשנות אקולוגית נאיבית, היא מבקשת להסתכל  שוב בחומר לגלות את תכונותיו ולהשתמש בו כאילו היה חומר יקר ערך. מבחינתה באמנות טובה יש פשטות, קלילות ועיצוב טוב.

יש החולקים על כך שנשים ניחנות בחוש הומור, או  סוברים לפחות שהן משתמשות בהומור פחות מגברים, יש גם החולקים על היכולת האינטלקטואלית והיצירתית שלהן מה שהביא להתייחסות שלילית ולהדרה של נשים לאורך ההיסטוריה ממה שנחשב אמנות גבוהה.  היום יותר ויותר נשים תופסות מקום שווה ערך בעולם האמנות.  הדרך להתגבר  על המכשולים והמחסומים שהוצבו בדרכן, נעשתה לעתים קרובות לא על בריקדות אלא באמצעות אירוניה, סאטירה וחוש הומור בריא שלא נופל מזה של אמנים גברים.

לצפיה בתמונות: 

http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski/ss-44382097

 http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת. מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב