אדם ואילן - הינו הך? צמיחה אישית בהשראת השוואת האדם לעץ 

אדם ואילן - הינו הך:
אחד קשה ואחד רך
אחד גבוה ואחד מך -
אדם ואילן הינו הך

(בשם הבעל שם טוב)

בקטע שמיוחס לבעל שם טוב מובאת ההשוואה בין אדם לעץ. מצד אחד השוואה: "אדם ואילן היינו הך", ומצד שני דגש על השוני: "אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך".

במאמר אתייחס לצמיחה אישית – בהשראת השוואת האדם לעץ.

מהי צמיחה אישית?

חיפשתי את המילה צמיחה במילונים, ומצאתי את המילים: גדילה, גידול, התפתחות, התרבות, התרחבות, עליה, שגשוג, נביטה, בצבוץ, יציאה

אבל מהי "צמיחה אישית"? עשיתי סיעור מוחות עם בני משפחה, כדי לקבל הגדרה למושג צמיחה אישית. ההגדרה שחזרה על עצמה: כאשר אדם עולה מנקודה בה הוא נמצא לנקודה גבוהה יותר.

אהבתי את ההגדרה הזו, ועם זאת היא גרמה לי לשאול את עצמי – מי קובע מהי נקודה נמוכה ומהי נקודה גבוהה? הרי יכול להיות שכאשר אדם עובר תהליך עם עצמו, יש שיפרשו את התהליך כצמיחה, ויש שיפרשו את התהליך כהידרדרות. אם ניקח לדוגמה בחורה מקסימה עם המון נתינה. כשהחברים שלה או המשפחה שלה מבקשים ממנה משהו – תמיד היא שם עבורם. צריכים את האוטו? בבקשה. צריכים הלוואה? בבקשה. רוצים שאקח חופש מהעבודה ואבוא לעזור? בבקשה. לצורך הדיון נניח שהבחורה הזו פתאום – לפעמים - מתחילה להגיד "לא". האם השינוי שהיא עברה הוא תהליך של צמיחה? האם זה טוב? האם זה לא טוב? איך אנחנו יודעים?

פה זעק לי הבדל המהותי בין אדם לעץ: עץ גדל, כי זו מהותו. ברגע שיש לו את התנאים שהוא צריך – מים, אדמה, אויר, אור – הוא גדל. הוא לא שואל את עצמו: אני רוצה לגדול? כדאי לי לגדול? הוא פשוט גדל.

אצלנו, בני האדם, זה ממש לא כך. לנו יש מה שלעץ אין – יש לנו מודעות, ויש לנו בחירה. יכולים להיות לנו כל התנאים לצמיחה, אבל אם לא נבחר לצמוח – נשאר במקום. או, לחילופין, אם נבחר לצמוח לכיוון שלילי – אנחנו יכולים. הבחירה בידינו. אנחנו יכולים לבחור כיוון, ולוודא שאנחנו צומחים לכיוונו.

ניסיתי למצוא את ההגדרה שלי לצמיחה אישית, מתוך הפרספקטיבה של מי שמלווה אנשים (בעיקר נשים) בתהליכים משני חיים של צמיחה אישית. מבחינתי, צמיחה אישית זהו תהליך שקודם כל פונה פנימה. בהתחלה חשבתי שיש כאן שוני בין אדם לעץ. הרי הצמיחה של העץ פונה החוצה. אבל אז הבנתי! גם האדם וגם העץ צומחים לכיוון האור. אצלנו – האור הוא פנימי, והתהליך הוא תהליך של קילוף שכבות חיצוניות שהן שלנו – אבל ממש לא אנחנו. שכבות של הרגלים, מחשבות, רגשות, אמונות. לא פעם אנו טועים לחשוב שהם מי שאנחנו, אבל הם לא. גילוי ה"אני האמיתי" זה למעשה גילוי וחיבור לצלם האלוקים שבנו. חיבור לשלווה הפנימית, לאהבה ולשמחה שנמצאות בכל אחד ואחד מאתנו. בנוסף, צמיחה אמיתית תמיד תהיה מלווה בביטוי בחיים הממשיים שלנו, אחרת - מדובר באוסף תובנות, אבל לא בצמיחה. לכן צמיחה אישית היא תהליך שחותר פנימה – ומתבטא בחוץ, במציאות החיים שלנו. ביומיום, בעשיה שלנו ובחוויית החיים שלנו.

בכל הסבר או הגדרה שנבחר, ברור שכאשר אנו מדברים על צמיחה אישית, מדובר על משהו דינמי, חי, בתזוזה, לא נשאר במקום. בנוסף – הכיוון של התזוזה צריך להיות כיוון חיובי, כיוון נכון. ומאחר ולכל אחד יש את ה"נכון" שלו - בחינה של צמיחה לא יכולה להיות כללית, אלא אישית, כי הצמיחה של כל אחד ואחד מאתנו היא במקום אחר.

אני רוצה להכיר לך את עינת. עינת הגיעה אלי לאימון כשהיא מוצפת ונסערת. עינת הגיעה לאימון בעקבות "פיצוץ" שהיה לה עם קבוצת חברות. עינת זיהתה שהקשר הזה לא טוב לה, שואב אותה, היא נגררת לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות אותם, והבינה שהיא רוצה שינוי.
תוך כדי בירור – עינת זיהתה שהרבה פעמים היא עושה דברים שהיא לא רוצה לעשות – לא רק עם חבורת החברות הזו. היא ראתה שהיא עושה זאת כי היא חושבת שאם היא לא תעשה את הדברים הללו – לא יאהבו אותה, והיא תפסיד חברות. כשביקשו ממנה טובה היא הרגישה שהיא חייבת לעשות, והיה לה קשה להחליט אם היא רוצה להגיד "כן" או "לא". בדרך כלל היא אמרה את ה"כן", וזה גרם לה להרגיש לא רגועה, מוצפת, כעסה על מי שביקש ממנה, הרגישה שמנצלים אותה, הייתה מבולבלת, ולא פעם התחרטה על דברים שעשתה. מכיוון שעינת היא בחורה שאוהבת ורוצה לעזור – היא לא ידעה מה נכון ומה לא נכון לה.

מה קרה בתהליך האימון? לכאורה, עינת הייתה צריכה ללמוד להגיד "לא". אם היא כל הזמן אומרת "כן", כנראה היא צריכה ללמוד להגיד "לא". בתחילת האימון זה מה שעינת עשתה – התחילה להגיד "לא"... לדעתי, וכך גם אמרתי לעינת, כלל לא משנה אם היא אומרת "כן" או "לאל" (כמובן שזה משנה, אך זה לא מוקד העניין). הרבה יותר מעניין אותי איך התקבלה ההחלטה להגיד "כן" או "לא". מה היה המניע שגרם לה להגיד "כן" או "לא". האם היא בחרה? או שהיא נתנה לפחדים שלה להוביל אותה? לכעסים? לדאגות? ואולי מה שהוביל אותה הייתה המחשבה על "מה יגידו"? או, שהיא באמת בדקה עם עצמה – האם נכון לי לעזור הפעם? האם אני רוצה? על ידי התבוננות פנימה, בניקוי כל הפחדים/רעשים/דאגות/אמונות.

תהליך הצמיחה של עינת לא היה "ללמוד להגיד לא". תהליך הצמיחה שלה היה ללמוד להקשיב לעצמה. ללמוד לפנות פנימה ולהיות מחוברת לרצונות והצרכים שלה. ברגעים שהיא מחוברת, שהיא קשובה לעצמה – ברור לה אם היא רוצה להגיד כן או לא. והיא גם יודעת איך לעשות את זה, בצורה יפה ונעימה ומבלי לפגוע.

תהליך שחותר פנימה – ומתבטא בחוץ. זה מה שעינת עברה. היא למדה להקשיב לעצמה, לזהות בתוכה מה נכון לה ומה לא – ומציאות החיים שלה השתנתה. היחסים עם בני המשפחה והחברים הרבה יותר טובים – כי היא כבר לא כועסת עליהם שמנצלים אותה, והיא לא מרגישה מנוצלת. כבר כמעט ולא קורה שהיא מחליטה, ואז מתלבטת ומדסקסת עם עצמה ימים על ההחלטה שכבר החליטה (מה שהיה מנת חלקה בעבר). עינת מחליטה בקלות רבה יותר, ושמחה בהחלטות שלה. היא אומרת "לא" כשמתאים לה, ויותר מזה – כשהיא אומרת "כן" היא אומרת אותו בשמחה ובשלמות. מתוך כך יש גם יותר קלילות ושמחה בחיים שלה.

לא ניתן להסתכל על "השורה התחתונה" בכדי לבחון אם הכיוון של הצמיחה נכון או לא. לא ניתן להסתכל על התנהגות של בן אדם, על מה שהוא עושה, ולהכריע אם הוא בצמיחה או לא. בכדי לוודא שהתהליך הוא תהליך של צמיחה בכיוון הנכון, אנחנו חייבים לעשות את המסע הזה פנימה, רק שם נמצא את התשובות. שם נמצא את הכיוון של הצמיחה, ושם נמצא גם את הדרך, את ה"איך אני יכול לעשות זאת".

היופי בצמיחה אישית הוא שמדובר בתהליך אין סופי. אין סוף לאור בתוכנו, לצלם האלוקים שבתוכנו, ותמיד יש לנו לאן לשאוף.

אחד הדברים שאני פוגשת הרבה גם אצל עצמי, וגם אצל מתאמנות – הוא תסכול, ואפילו ייאוש, כאשר יש נושא שעבדנו עליו, הכנסנו אותו יותר לחיים שלנו, ראינו התקדמות, ולכאורה "כבשנו את היעד" – ופתאום אנחנו מרגישים נפילה. מרגישים שכל מה שעשינו לא שווה. שהלכנו כמה צעדים אחורה ואפילו חזרנו לנקודת ההתחלה.

לפני כ 9 שנים עשיתי עבודה רצינית ומשמעותית עם עצמי בנושא הרוגע. הרגשתי שאני לא מספיק רגועה עם הילדים שלי, שהבית לא מספיק רגוע – ולקחתי את הנושא כפרויקט. התאמנתי עם מאמנת אישית, עשיתי עבודה עם עצמי, עד שהרגשתי שהגעתי למקום טוב – אני מתנהלת בנינוחות עם הילדים שלי, הבקרים והערבים רגועים. ואז, לפני שנתיים, ילדתי בן – ילד חמישי, והבת שגדולה ממנו (אז בת 7) לקחה את הלידה מאד מאד קשה, ופתאום הבית קצת התערער. הרגשתי שחזרתי לפעם, לתקופה שכבר שכחתי. הבקרים חזרו להיות סיוט, והבית שוב לא רגוע. כך הגיע התסכול, ואתו הייאוש. לעיתים ם השיפוטיות והלקאה העצמית.

בנושא הזה יש למידה משמעותית שניתן ללמוד מחיי העצים. נדמיין עץ בשיאו. עץ פורח, מוציא עלים ופירות, ואז, פתאום...העלים שלו נושרים! הוא ערום. ממש נראה מת. תסכול. ייאוש.

העץ לא מתוסכל. העץ פשוט חי את חייו במחזוריות. צמיחה משמעותה – תנועה. דינמיות. יש עליות וירידות. כולנו מכירים מסך של א.ק.ג. קו ישר – משמעו שאין חיים. עליות וירידות מצביעות על חיים.

גם אצל העץ, וגם אצלנו בחיים, ישנה מעגליות, מחזוריות. עליות וירידות. פריחה ושלכת. אם נחזור לעץ – זה לכאורה חסר טעם... מה הטעם לנבול עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם? אבל בכל עונה כזו – גם כשהעץ פורח ומניב, וגם כשהעץ בשלכת וערום – הוא מוסיף על עצמו שכבה, מה שאנחנו  מכירים כטבעות של העץ. בכל עונה העץ גדל, בכל עונה העץ צומח. הוא ממשיך לגדול, הגזע שלו ממשיך להתעבות.

ניתן ללמוד שני דברים מהעץ:

• טבעי ואפילו הכרחי שיהיו עליות וירידות. ישנה מחזוריות. זה לא אפשרי להיות כל הזמן בפריחה.
• אפילו בירידות, בזמנים הקשים שלנו – אנחנו גדלים וצומחים. אנחנו אף פעם לא חוזרים לנקודה שבה היינו, אפילו אם זה נראה כך. גם כשישנן ירידות – הן למעשה חלק מתהליך הגדילה שלנו.

הפנמה של שתי התובנות הללו, יחד עם חמלה עצמית, נשיאת עיניים ופעולות למימוש היעדים שלנו יעזרו לנו לצלוח כל "נפילה".

מה עלול לחבל בצמיחה?

ישנם מספר דברים שעלולים לחבל בתהליך של צמיחה. אני רוצה להזכיר ארבעה:

פחד – זה אולי נשמע מוזר, אבל לחלקנו יש פחד מצמיחה. אנו מפחדים לחשוף את האור הפנימי שלנו: אולי הוא לא כל כך מואר? אולי אני או הסביבה לא נאהב את מה שיתגלה? בשביל לצמוח צריך ללמוד לעבוד עם הפחד, לא לתת לפחד לשתק אותנו.

אגו – אני יודע הכל. ושיפוטיות  - שניהם לא מאפשרים פתיחות וחוסמים מלהתקדם וללמוד.

רגשות אשם – רגשות אשם הן בזבוז אנרגיה שיכולה להיות מופנית לצמיחה. כשאנו מלקים את עצמנו על משהו שעשינו לא טוב - אין לכך שום משמעות או תפוקה. הפוך - אנו מרגישים כאילו "טיפלנו" בעניין, אנחנו משלים את עצמנו שהנושא מטופל, במקום באמת לטפל בנושא בצורה עניינית.

תנאים לצמיחה

מה אנחנו צריכים כדי לצמוח? העץ צריך מים, אויר, אור, אדמה עשירה. מה אנחנו צריכים? בחרתי חמישה דברים שבעיני הם הבסיס.

לחזק את השורשים - שורשים = ערכים. כאשר ברור לנו מה חשוב לנו בחיים ומה פחות, יותר קל לנו לנווט בחיים. כשיש תהיה או בלבול – הערכים מחברים אותנו לסדר העדיפויות הנכון לנו, ומהווים מצפן.

תזונה לנפש -  מה מפרה אותי? מה נכנס למרחב שלי? מה אני צורכת? מה אני קוראת? למה אני מקשיבה? מה אני לא רוצה לצרוך? אני גיליתי שחדשות עושות לי רע, והפסקתי לצרוך אותן באופן קבוע.

מרחב, סביבה תומכת - כשאנו רוצים לעשות שינוי לא תמיד מאמינים בנו, ולא תמיד יש פירגון מהסביבה. חשוב שנקיף את עצמנו באנשים שמאמינים בנו ומעודדים את הצמיחה שלנו ולא עוצרים אותה. במידה ואין לנו את זה – ליצור את זה (למצוא/ליצור קבוצת חברים אמיתית או וירטואלית שתהווה מרחב לנושא הצמיחה שלי). אחד הדברים המהותיים בעיני שאימון אישי מספק – הוא מרחב ואמונה באדם.

עשיה - עשיה יוצרת דברים בעולם. היא הביטוי. היא קובעת עובדות בשטח. כאשר יש לי מתאמנת שזיהתה שרוצה לצמוח ביחסים עם הילדים שלה או בעלה, אנחנו נוודא שזה יבוא לידי ביטוי בעשיה שלה. אין טעם בתובנות ללא עשיה.

הוויה - ההוויה שלנו היא גם הדרך שלנו להגיע, וגם התוצאה. כאשר אנחנו במיטבנו – באהבה, שלווה פנימית, שמחה – תהליך הצמיחה כמו קורה מאליו. בנוסף - עין טובה, קבלה, הכלה, השלמה עם דברים – הם המהות של גישה חיובית לחיים שמעודדת צמיחה.
אני מזמינה כל אחד ואחת להתחבר להוויה הטובה ולגישה החיובית לחיים על מנת לעודד את הצמיחה האישית שלך – ומתוך כך של כל הסובבים אותך.

סיכום – משמעות הזמן שבו נקבע טו' בשבט

בגמרא מתוארת מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל – האם ראש השנה לאילנות יחול בא' בשבט או בטו' בשבט, וההלכה נקבעה כבית הלל.

נשארת השאלה - למה בשבט? היינו יכולים לצפות לחגוג את ראש השנה לאילנות בניסן, אז העצים פורחים ומלבלבים, או בזמן שהפירות בשלים.

אומרת לנו הגמרא (תלמוד בבלי, ראש השנה, יד):

"ראש השנה לאילן. מאי טעמה? אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיה: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". ומסביר רש"י:

"היינו: שכבר עברו רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה."

התאריך לא נקבע בתאריך שתילת העץ, בתחילת עונת הגשמים ואף לא בעת הפריחה או בזמן הבשלת הפרי. התאריך נקבע לאחר שנספגו הגשמים כראוי ועלה השרף באילן, והפירות חונטים. למרות שעדיין לא רואים דבר על רוב העצים – זה הזמן בו הם מתמלאים בלחלוחית, בסם-חיים ובחיוניות, ומתכוננים להוציא את פירותיהם. מאותו יום מונים לאילנות שנה חדשה.

נקודת הזמן בה אנו מציינים את ראש השנה לאילנות – היא נקודת הזמן בה נעשית הצמיחה המשמעותית של העץ – כאשר הפניה היא פנימה, תקופה בה השרף עולה באילן – והעץ מתכונן להוציא את פירותיו – שהם הביטוי החיצוני של הצמיחה.