כיצד מספרים לילדים שאתם מתכוונים להתגרש? תשובות לכל השאלות במאמר שלפניכם 

נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כפי שהתפרסמו בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2013 מראים, כי שיעור הגירושין נמצא במגמת עלייה, וכי הוא עומד כיום על 1.7 לאלף נפש, כאשר בשנת 2010 נישאו 47,865 זוגות והתגרשו למעלה מ-13,000! המשמעות היא, כי גירושין כבר הפכו לתופעה מקובלת ונפוצה יותר. למרות זאת, מדובר באחד המשברים הגדולים ביותר בחייו של אדם, בפרט בחייהם של הילדים המעורבים בכך, שהם, למעשה, גם הקורבנות הכי גדולים של הסיטואציה.
הורים שעוברים תהליך גירושין מוצאים את עצמם מוצפים בשאלות, כמו איך לספר לילדים על הגירושין? באיזו מידה להכיל את התגובות של הילדים לגירושין, גם כאשר הן עוברות את גבול הטעם הטוב, האם ומתי צריך לפנות לייעוץ מקצועי? ועוד... תשובות לשאלות המטרידות ביותר, להורים הנמצאים בהליכי גירושין.

איך מספרים לילדים?

אין ספק, כי שיחה עם הילדים שבה מבשרים להם על הליך הגירושין איננה משימה פשוטה.
יחד עם זאת, כדאי לזכור, שאיכות השיחה זו, ומידת הפתיחות והכנות שיאפיינו אותה, יכולות להשפיע לטובה על תהליך ההסתגלות של הילד למצב. חשוב למצוא את הזמן הנכון לדבר עם הילדים, ולבצע את השיחה בנוכחות שני ההורים גם יחד. יש לספר לילדים את האמת כפי שהיא, מבלי לנסות לייפות אותה, ולהסביר להם שאבא ואמא החליטו להיפרד, מכיוון שהם לא מצליחים להסתדר אחד עם השני או כי לא טוב להם לגור יחד תחת קורת גג אחת. אפשר להסביר לילדים שגירושין הם תופעה מקובלת, אם כי היא איננה הכרחית, וכי במקרה שלכם, אתם לא רואים מוצא אחר, ועל כן הגירושין הם בלתי הפיכים.
חשוב מאוד להדגיש בשיחה כזו, כי אתם נפרדים האחד מהשני אבל לא מהילדים, וכי הילדים ימשיכו להיות שייכים לכם. רצוי גם להציג בפני הילדים כיצד תיראה המציאות החדשה שלהם לאור השינוי (מגורים בבתים נפרדים, כמה פעמים נם יראו את אמא ואת אבא בנפרד במהלך השבוע וכן הלאה).  

כיצד הילדים עשויים להגיב?

כאמור, גירושין הם מהמשברים הגדולים ביותר שילד יכול לחוות בחייו, מאחר שהם מרעידים את כל האדמה שמתחת לרגליו, עליה הוא הורגל לדרוך מאז שהגיח לאוויר העולם.  גירושין פירושם קיצו של התא המשפחתי בקונסטלציה המוכרת לילדים והאהובה עליהם, ולכן ייקח להם זמן לעכל את המציאות ולהסתגל לשינויים. ההסתגלות הזו יכולה לכלול קשת של תגובות רגשיות, כמו: כעס, אשמה, עצב, בדידות או אפילו בושה וייאוש, ולהיות מלוות בהתנהגויות, שבחיי השגרה היומיומיים אינן אופייניות לילד, דוגמת מצבי רוח, התנהגות תוקפנית, סירוב ללכת לבית ספר, מחלות פסיכוסומטיות, קשיי תפקוד בבית הספר, בעיות חברתיות ופעמים רבות גם התנהגות רגרסיבית, כמו הרטבה במיטה וקשיי שינה. חשוב לזכור, כי כל ילד עומד בפני עצמו וכי לכל ילד מבנה אישיות שונה ועולם רגשי משלו, ועל כן התגובות הרגשיות ודפוסי ההתנהגות יכולים להשתנות מילד אחד לאחר, גם כאשר מדובר באחים.

כיצד מתמודדים עם התגובות של הילד למצב?

נכון שגם אתם, כהורים, עוברים טלטלה רגשית ותקופה לא פשוטה, אבל חשוב מאוד שחרף הקשיים, תעניקו לילדים את התמיכה הרגשית לה הם זקוקים. חלק מהתמיכה הזו פירושה להכיל את הרגשות של הילד. פעמים רבות, כהורים, באופן אפילו בלתי מודע, אנחנו "מסלקים" את הרגשות הראשוניים והאמיתיים ביותר שעולים בקרב הילד, רק כי לנו, עצמינו, קשה להכיל אותם באותו רגע. לכן, כאשר הילד פורץ בבכי אנחנו הרבה פעמים אומרים לו "תפסיק לבכות", וכאשר הוא מביע כעס, שבא לידי ביטוי גם בצורה התנהגותית, אנחנו כועסים עליו בחזרה על שאין לו דרך ארץ. הילד בתורו לומד, כי הוא צריך להיות לבד עם הרגשות הקשים שמציפים אותו, ומאחר שילד קטן מתקשה לווסת את רגשותיו בעצמו ולהגיע לרגיעה, הוא מפנים, שעליו להדחיק את הרגש ו"לברוח" ממנו.

כך מתחיל לפעול באופן אוטומטי מנגנון ההדחקה הידוע לשמצה, שמגיע לשיא תפארתו כאשר אנחנו הופכים למבוגרים. דר' אליזבת קובלר רוס, פסיכיאטרית בעלת שם עולמי, טוענת, כי רגש ראשוני טבעי של ילדים נמשך כ-15 שניות. תנו לילד "להיות עם הרגש" בזמן הזה, מבלי לשפוט אותו, "לקטוע" את פרץ האנרגיה שעולה בגופו כאשר הוא מרגיש צער, כאב, בדידות או כעס וספקו לו ביטחון. אם תיצרו משענת יציבה וחזקה עבור הילדים, הם יוכלו לבטא את הרגשות שלהם בצורה אותנטית, לפתח חוסן נפשי ולהתמודד עם הסיטואציה טוב יותר, כי הרגשות שהיא מעוררת כבר לא ייראו להם מאיימים כל כך.

איך נוכל כהורים להקל על הילדים שלנו?

מעבר לתמיכה הרגשית שיש לספק להם, כדאי להבהיר לילדים שהם יכולים להרגיש חופשיים לשאול כל שאלה, ולשוב ולהדגיש בפניהם, כי אתם תמשיכו לאהוב אותם וכי אתם לא "מתרגשים" מהם.
רצוי גם לדאוג לשוחח איתם לעיתים תכופות על המצב, לבדוק כיצד הם מרגישים ולאפשר להם לשתף ו"להוציא". מעבר לכך, כמובן שרצוי להיות עם יד על הדופק ולשים לב כאשר ההתנהגות של הילד הופכת קיצונית, עוברת את הגבול ונמשכת לאורך תקופה ארוכה. אם באופן חד פעמי הילד מסרב ללכת לבית ספר, אפשר לכבד אותו ולאפשר לו להביע מחאה בדרך בה בחר. אך אם ההתנהגות שלו מתאפיינת בהימנעות טוטאלית וקיצונית (למשל אם הוא מסרב לצאת מהבית בכלל), יש לפנות לעזרה מקצועית, כדי למצוא את הדרך המיטבית לסייע לו.