פרודיה ביצירותיהם של פרננדו בוטרו ואלברטו ג'ירונלה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרודיה ביצירותיהם של פרננדו בוטרו ואלברטו ג'ירונלה 

מאת    [ 08/12/2014 ]
מילים במאמר: 1475   [ נצפה 1749 פעמים ]

 
 

פרודיה ביצירותיהם של פרננדו בוטרו ואלברטו ג'ירונלה

 לאורך המאה העשרים ידעו מרבית ארצות דרום אמריקה הפיכות צבאיות, משברים פוליטיים וכלכליים. הדיקטטורה הצבאית, האינפלציה החמורה והמשברים הכלכליים דחקו את האמנות הלטינו-אמריקאית אל שולי מפת האמנות. היו אמנם אמנים ממוצא דרום אמריקאי שתרמו לאמנות בת זמננו, אך אלה פעלו ברב המקרים מחוץ לארצם. עם זאת לאחר המהפכה של 1910 צמחה במקסיקו אמנות ייחודית שמשכה תשומת לב באירופה ובארצות הברית. הכוונה לאסכולת ציורי הקיר המונומנטאליים שנרתמה לשירותם של מצעים מהפכניים פוליטיים וחברתיים. הנציגים הבולטים שלה הם דייגו ריברה, קלמנטה אורסקו ואלפארו סיקיירס, שאת השפעתם אפשר לראות גם בארצות  אמריקה הלטינית האחרות. משנות ה-50 ואילך ניכרת מגמה חדשה באמנות הלטינו-אמריקאית המאופיינת בזיקה חזקה לאמנות בינלאומית מחד והתייחסות לנושאים מקומיים טיפוסיים מאידך. אמנים רבים חוקרים את התרבות והמסורת של הקהילות שלהם. בד בבד עם התעניינות באמנות אמריקאית ואירופית,  הם מאמצים טכניקות מודרניות השואבות מסוריאליזם, פופ ארט וזרמים מודרניים אחרים ומרגישים חופש להשתמש באירוניה, פרודיה וסאטירה ככלי מרכזי ביצירתם.

 הפרודיה  ביצירותיהם של אמנים דרום אמריקאים משרתת מטרה כפולה: היא קושרת את האמנות הלטינו- אמריקאית לכור מחצבתה,  ספרד בעיקר, וכך  היא מאזכרת את ההיסטוריה האמנותית והתרבותית של אמריקה הלטינית, ובמקביל מביעה ביקורת על מורשת האימפריאליזם התרבותי אירופאי במדינות אלה. ככל פרודיה, מתקיימת בה סתירה מובנית. היא יוצאת חוצץ כנגד יצירה כלשהי, על ידי חיקוי מלעיג שלה. אולם בעצם חיקוי המודל אותו היא רוצה לתקוף, היא מחייה אותו מחדש. מכיוון שהחל מהמאה ה-16 האמנות באמריקה הלטינית התבססה בעיקר על מסורת  האמנות המערבית, מושאי הפרודיה היו בעיקר גדולי הציירים הספרדים. וולסקז, גויה, אל גרקו ופיקסו.  אמנים שהיו ידועים ומוערכים באמריקה הלטינית אבל גם ייצגו את האימפריאליזם המערבי.

מבין אמני אמריקה הלטינית בולטים שני יוצרי פרודיה מובהקים: האמן הקולמביאני, פרננדו בוטרו (Fernando Botero) והאמן המקסיקני אלברטו  ג'ירונלה ((Alberto Gironella  שניהם שייכים לדור האמנים שמרדו בצורה זו או אחרת במורליזם. (ציורי הקיר המונומנטליים של אמני הדור שקדם להם). בוטרו הוא  אחד האמנים המפורסמים ביותר מבין  האמנים  הלטינו-אמריקאים, וללא ספק האמן הקולומביאני הידוע ביותר. יצירותיו מפארות את טובי המוזיאונים ופסליו מפוזרים בגני פסלים ובכיכרות ברחבי העולם. הוא מעיד על עצמו שהוא האמן הקולומביאני ביותר מבין אמני קולומביה. שלא כמו ציורי הקיר המונומנטלים שהוזמנו ע"י ממשלת המהפכה לקשט מבנים ציבוריים ומטרתם המוצהרת הייתה סוציאליזציה של האמנות והוקעת האינדיבידואליזם הבורגני, ציוריו של בוטרו עוסקים בעיקר בפרט: תיאורים מחיי היום יום, הווי משפחתי, מלאכות מסורתיות ובילויים, נושאים מיתולוגיים, סצנות דתיות ואנשי דת, מחוות לאמנים וליצירות אמנות ובצידם נושאים המגיבים לאירועים פוליטיים.

יצירותיו שנויות במחלוקת, כנגד מעריציו הרבים המשבחים את עבודתו יש המכנים את ציוריו מכוערים, סרי טעם ואפילו אדיוטיים. דבר הנובע כנראה מסגנונו המיוחד המאופיין בדמויות מלאות, חסרות פרופורציה, שופעות חיוניות שצוירו במכחול דק,  במשטחים חלקים ובצבעוניות תוססת. הן קורנות הנאה, סיפוק עצמי ושמחת חיים. כשנשאל לפשר הצורות המלאות הללו משיב בוטרו כי "אמן נמשך לסוגים מסוימים של צורה בלי לדעת למה, אתה מאמץ צורה מסויימת באופן אינטואיטיבי, ורק אחר כך אתה מנסה. לתרץ או אף להצדיק אותה." במבט ראשון עשויות התמונות של בוטרו להראות כהומור חביב המעלה חיוך מתוך יחס לבבי וסלחני, מאהבת אדם ומהשקפת עולם אופטימית. אולם יש ביצירתו לא מעט נושאים שהם סאטירה חברתית פוליטית נוקבת. סימנים של כוח וסמכות נוכחים בעבודתו באופן קבוע, תמונות של נשיאים וחיילים, כמו גם אנשי דת, הופכים אצלו ל"מטרות". הוא מגנה  את המיליטריסטים ואת המוסר והנימוסים של הבורגנות הקולומביאנית.

כשהוא מתאר את ישו הצלוב כדמות עבת בשר או בתארו כומר שמן שרוע על האדמה, התמונה הופכת סאטירית. היא מנוגדת למסורת ארוכת שנים שבה נהגו לצייר אנשי דת כסגפנים כדי לשוות להם תכונות רוחניות. גופו המגושם של הכומר, הקרבה הגופנית שלו לקרקע, הנעליים הכבדות והרגליים המאסיביות שייכות לאדם ארצי ומדגישות  את האנטי-רוחניות שלו. השומן הופך למטפורה של גשמיות וחומרנות. היצירות הפרודיות של בוטרו נובעות הן מהערכה גדולה לאמני העבר והן מהאפשרות להשתמש בהן לביקורת חברתית. בוטרו הכיר היטב את האמנים האירופיים אשר שימשו מקור לפרודיות שלו. הוא נולד בקולומביה ואת תחילת דרכו האמנותית עשה בבוגוטה, אך לאחר מכן הרבה לנסוע לאירופה שם שאב השראה מגדולי האמנים. בשנת 1952 נסע בוטרו עם קבוצת אמנים לברצלונה, בה שהה זמן קצר לפני שעבר למדריד. מ-1952-1953 למד בוטרו באקדמית דה סן פרננדו במדריד, וערך אין ספור ביקורים במוזיאון  הפראדו, בו נחשף מקרוב ליצירותיהם של גויה וולאסקז. ב-1953 עבר לפריז, ובילה את מרבית זמנו במוזיאון הלובר. לאחר מכן נסע לפירנצה, בה שהה בין 1953-1954 והתרשם מאמני הרנסנס כמו ג'וטו, אוצ'לו ופיירו דלה פרנצ'סקה. ב-1955 חזר לבוגוטה  וזמן קצר לאחר מכן ביקר במקסיקו, שם ראה עבודותיהם של ציירי ציור הקיר המקסיקנים הגדולים:  דייגו ריוורה וחוסה קלמנטה אורוסקו, ב- 1960  הגיע לניו יורק,  והתחיל לעבוד על סדרת ציורים המוקדשת לציירי העבר הגדולים, ליאונרדו דה וינצ'י, רובנס, וולסקז, פיקסו ואחרים. חלקם פורטרטים של אמנים אהובים עליו במיוחד וחלקם מחוות לציורים כמו נישואי ארנוליפנו של ואן אייק, הזוג מונטפלרטו של  פיירו דה לה פרנצ'סקה, המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, משחקי הקלפים של סזאן  ועוד רבים אחרים.

וולסקז כאמור היה אחד האמנים החביבים עליו. באחד הפורטרטים העצמיים שלו הוא מתאר את עצמו  עומד ליד כן הציור לבוש כוולסקז וכאילו מצהיר בזאת שהוא רואה את עצמו כממשיך דרכו. בחלק מציוריו הוא יוצר הקבלה בין גופי השלטון הנוכחיים לבין בית המלוכה הספרדי.  ציורו  "המשפחה הנשיאותית" מ-1967, הוא דוגמא טובה לאזכור של ה"לאס מנינס", של דייגו ולאסקז ו"המשפחה המלכותית" של גויה. במרכז התמונה אם המשפחה. אשה מלאה, שערה עשוי בתסרוקת גבוהה ומוגזמת, היא לבושה בבגד ורוד ועל צווארה פרוות שועל שחור, המסמלת את עושרה ומעמדה. לצידה עומדים בני המשפחה ה"נפוחה" חנוטים בבגדים אופנתיים בוהים באדישות מהבד, בגדיהם המהודרים ואדישותם מצביעים על אי שוויון חברתי ועל אדישות השלטון למצבם של  המעמדות הנמוכים. המשפחה הנשיאותית עומדת על רקע הרים גבוהים, היא רואה את עצמה מורמת מעם וכוללת אנשי צבא ואנשי דת- שני המוסדות הדומיננטיים בדרום אמריקה. מתחת לכסא שעליו יושבת אומנת המחזיקה תינוקת, זוחל נחש שחור, סמל לרוע ולסכנה מתקרבת. הכלב בציורו של וולסקז  הוחלף בחתול שמן. התמונה מכילה גם דיוקן עצמי של בוטרו,  אך שלא כמו ולסקז שצייר את עצמו ניצב בחזית התמונה, עטור באות הכבוד של אבירי מלטה, בוטרו מופיע כדמות קטנה בהגזמה, נחבא במישור האחורי של התמונה. 

 הצייר המקסיקני אלברטו ג'ירונלה (Gironella) אינו מפורסם אולי כמו דייגו ריברה  או פרידה קאלו, ובכל זאת הוא אחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר בארצו. לא רק בזכות היותו אמן מוערך אלא גם בשל המעורבות הפוליטית חברתית שלו. הוא החל את דרכו  בכתיבה, ייסד שני כתבי עת ספרותיים, כתב שירה ורומן באורך מלא שלא הצליח לפרסמו ורק לאחר מכן החל לצייר וזכה להצלחה מיידית. כמו אמנים מקסיקנים רבים לפניו, בילה מספר שנים בפריז, והמשיך להיות פרנקופיל מושבע כל חייו. בפריז התוודע לאמנים  ואנשי רוח, התחבר עם אנדרה ברטון והיה אחד מחבריו הקרובים ביותר של הבמאי הסוריאליסטי לואי בונואל. ג'ירונלה שייך לדור האמנים האינטלקטואליים, התמונות שלו כמו הסרטים של בונואל גדושות בדימויים סוריאליסטיים חזקים ובוטים.

למרות שג'ירונלה הציג בצעירותו עם דייגו ריוורה ועם רופינו טמאיו, הוא היה ידוע לשמצה כמי שמייצג דור צעיר של אמנים שקרא תיגר על שלטון ציירי הקיר. הגישה שלו זכתה לכינוי "סוריאליסטית" אבל ההשתייכות וההשפעות של  ג'ירונלה היו עם מגוון רחב של שיטות עבודה וסגנונות, כולל קוברה, וטאשיזם. סגנונו האמנותי משלב אלמנטים סוריאליסטים ופופ ארט, רבות מיצירותיו הם קולאז'ים המשלבים חומרים שונים. אחד מסימני ההיכר שלהן הוא השימוש בפחיות קופסאות שימורים (סרדינים, מולים, וכו), ופקקים של בקבוקי סודה הנעוצים במסמרים או מודבקים סביב מסגרת הציור. ג'ירונלה פיתח סגנון פיגורטיבי שנושאיו נעים בין ההיסטוריה המקסיקנית למורשת האמנות האירופאית. כבן לאם מקסיקנית ולאב ספרדי,  הוא התייחס לכרוניקה האלימה של המהפכה המקסיקנית בציורים של זפאטה ופנצ'ו וילה ובאותה מידה פנה לציור ספרדי של אל גרקו וולאסקז, גויה ופיקאסו. יש בציוריו רמיזות ספרותיות  וכובד אינטלקטואלי. לאלברטו ג'ירונלה עשרות יצירות שהן פרודיה על ציוריהם של וולסקז וגויה, שני האמנים הנערצים עליו.

סדרת יצירות מתארות את  המלכה מריה לואיזה מספרד. התיאור הגרוטסקי שלה, מבוסס על דמותה בדיוקן המפורסם של גויה, מריה לואיזה בתו של פיליפ  הרביעי ואשתו של קרלוס הרביעי הייתה ידועה בשחיתותה ובפרשיות האהבים הרבות שלה. היא מייצגת ריקבון פיסי, רוע ושחיתות מוסרית. רוע הלב והרשעות של המלכה בא לידי ביטוי בחיצוניות  שלה. בציור אקספרסיבי זה התוקף בחריפות את מלכי ספרד הוא מבטא את הרגשות האנטי-קולוניאלים. 

הציור "האקסטזה של המלכה מריה" מתכתב אף הוא עם ולסקז בתוספת מנה לא מבוטלת של אכזריות. המלכה הערומה עומדת במרכז התמונה שותתת דם, סביבה אנשי כמורה כעדת כלבים המשחרים לטרף, השם ה"אקסטזה של מריה תרזה"  רומז אולי לפסלו של ברניני, "האקסטזה של תרזה הקדושה" המשלב ארוטיקה, כאב ואמונה דתית.

 "חדר העבודה של פרנציסקוס לסקנו"  הוא פרודיה כפולה על ה"לאס מנינס" ועל "פרנציסקוס לסקנו" או "הילד" של ולסקז. הציור של ולסקז מתאר ליצן חצר גמד, נכה גופנית ואולי גם נפשית, בציור של ג'ירולה מחליף הליצן את דמות הצייר ובמקום הכלב השקט ב"לאס מניס" ממלאים את התמונה עדת כלבים טורפים הקורעים לגזרים חתיכת בשר.

הציורים של ג'ירונלה לא תמיד ברורים, כמו ציורים מוראליסטים נשאר בהם משהו חידתי. אבל הם גורמים לבלבול ולטרדה וקשה להיות אדישים כלפיהם. כשג'ירונלה מתייחס לתמונות מן העבר, הוא מרשה לעצמו חופש פעולה מלא, לכתוש, לפרק, לעבד,להמציא מחדש. על פי רוב, היצירות נרמזות רק במקטע קטן, אם כי מספיק כדי לגלות את המקור. והוא משמש רק כנקודת מוצא להביע את דעותיו על קולוניאליזם, זהות לאומית, אמונות טפלות  וסמכויות דת ומדינה.

 

לצפיה בתמונות:   

http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1/in-parodyas-social-commentary-botero-gironellas-work

  

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק    

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב