התקפי זעם אצל ילדים צעירים-איך מתמודדים? 

התקפי זעם של הפעוט או הפעוטה שלנו יכולים להיות התמודדות קשה מאוד עבור ההורים. הורים רבים מספרים כי בעת התקף זעם כזה הם מרגישים שזה לא יגמר לעולם, שהילד שלהם משתגע, או שהם עומדים לצאת מדעתם ואפילו להרביץ לו. התקפי הזעם של חלק מהפעוטות הם עוצמתיים מאוד ולא פעם מלווים בנשיכות, השלכת חפצים או תוקפנות כלפי ההורה. לאחר שהילד או הילדה נרגעים מדווחים הורים רבים על מעבר חד למצב רוח רגוע וטוב, ועל הקושי שלהם להבין כיצד רגע אחד הילד תוקפן ולא מרוסן וברגע הבא הוא מלאכי ורגוע. הורים רבים מתלבטים בשאלה האם צריך להתייעץ במסגרת הדרכת הורים, או שהתקפי הזעם יחלפו מעצמם?

אז...מה המשמעות של התקפי הזעם, ובעיקר- איך מתמודדים?

"גיל שנתיים הנורא" (כפי שמקובל לכנותו בספרות החינוכית והפסיכולוגית) מאופיין בהתקפי זעם של פעוטות. אך בפועל, אצל לא מעט ילדים ממשיכים התקפי זעם בעוצמות ובמינונים שונים גם הרבה מעבר לגיל שנתיים.  התקפי זעם מבטאים לעיתים קרובות תסכול או לחץ שמצטברים אצל הילד, ו/או תחושת חוסר שליטה או חוסר אונים.

ישנם שני צירים מרכזיים בהם מומלץ להתייחס להתקפי הזעם:

1.הציר ההתנהגותי כלומר: איך כהורים נגיב להתקפי הזעם כדי שתגובתנו תפחית בהדרגה את הסיכוי להישנותם?

א. למרות שזה קשה מאוד, נסו להשאר רגועים אל מול ההתפרצות. כשהורים מגיבים בצעקות או תוקפנות משלהם כלפי הילד זה מחמיר מאוד את התגובה של הילד. זה בסדר גם אם  אתם "מאבדים את זה" מדי פעם כי זאת באמת התמודדות קשה.  

ב. חשוב לשמור על ההורה והילד מפגיעה של הילד בהורה, ברכוש או בעצמו. ילד ששובר דברים או מרביץ להורה מרגיש לאחר מעשה מאוד הרסני ו"רע". אם זה אפשרי, מומלץ כמה שפחות מגע פיזי בין הילד להורה בעת התקף הזעם. ממש לזוז מהילד ולהתעלם מהתנהגותו (כל עוד אינה הרסנית). חשוב לא להיענות למה שביקש הילד (למשל: כשהתקף הזעם מתחיל כי הילד לא קיבל את העוגיה שביקש חשוב לא לתת לו את העוגייה כדי להרגיעו) כי אז הילד לומד שהתקף הזעם הוא דרך להשגת דברים שרוצה מההורה.

ג. חשוב להיות זמינים לילד לאחר שנרגע ולא להתעלם ממנו לאורך זמן או להעניש. הילד צריך לדעת שההורה איתו גם כשהוא בלתי נסבל או עושה דברים חמורים. תחושה כזאת תבנה בהדרגה את הדימוי העצמי של הילד ותסייע לו להפנים את המוסר של ההורה לתוכו, לסמוך על ההורה, וללמוד לווסת את עצמו.

ד.      אם ישנן סיטואציות שחוזרות על עצמן ומובילות להתקפי זעם (למשל:כשהילד חוזר מהגן רעב וממתין זמן מה כדי לקבל אוכל, כשבא חבר לאח הגדול שלו ואליו לא) , חשוב להיערך מראש ולתכנן את הסיטואציה כך שיפחתו הסיכויים לתסכול של הילד. למשל: להכין מראש סנדויץ', לצאת עם הילד מהבית כשבא חבר לאחיו או להזמין גם עבורו חבר וכד'.

  2. הציר הרגשי:

התקפי הזעם הם בעלי ערך כי הם מספרים לנו שמשהו לא מסתדר לילד שלנו. שרמת הלחצים גבוהה מדי, או שאין לו דרך לפרוק את המתח שמצטבר אצלו. בציר הרגשי, חשוב לנצל את ההזדמנות ולנסות להבין ביחד עם בן או בת הזוג, חברה טובה, או עם פסיכולוג ילדים שעוסק בהדרכת הורים - מה מטריד את הילד או הילדה שלנו, עם מה הוא מתמודד? מה קשה לו ואיך אפשר לעזור לו?

לעיתים הקושי שעומד מאחורי התקף הזעם הוא קושי התפתחותי שיחלוף מעצמו (כמו תחושה של הילד שהוא כבר גדול ורוצה לעשות הכל לבד וחוסר אונים מכך שעדיין קטן וזקוק לעזרת המבוגרים). בפעמים אחרות ללא התערבות מכוונת או הבנת הבעייה הקושי יכול להחמיר (למשל: אם הילד נמצא בגן עם ילדים גדולים ממנו ומרגיש קטן, חלש וחסר אונים מולם).

עוזר לשתף חברים והורים אחרים בקושי (כי כל מי שיש לו ילדים מכיר קשיים כאלה), לצחוק על זה קצת, ולא להתבייש להתייעץ כשצריך- כי זאת בהחלט תקופה שלא פשוט לשרוד.  אך כשעוברים תקופה כזאת עם תחושת שהצלחנו להבין את הילד שלנו ולעזור לו, זאת יכולה להיות חוויה מחזקת לכל המשפחה.