לרוב, כאשר אנחנו נתקלים בקונפליקט שעלינו לפתור האוטומט האנושי שלנו מכוון את כיוון המחשבות לתחומי השיכנוע, הכפיה, המניפולציה ההנמכה של הצד השני כדי לנצח ולהאדיר את עמדתי!
מעטים המקרים שבדרך זו זה באמת מצליח, אם נחשוב עמוק עמוק בלב, נגלה שגם אם נראה היה כלפי חוץ שהצלחנו - הקשר התערער, המתח עדיין קיים, תחושת הצד השני גרועה מאוד וללא ספק הנושא עולה מחדש בכל פעם שהוא חוזר להיות רלוונטי.
כדי לפתור קונפליקט בדרך העמוקה והסופית יש להגיע להסכמה מלאה של שני הצדדים על אופי הפתרון. זה לא פשוט ומצריך איפוק רב, הרבה כבוד הדדי ומנה גדושה של חשיבה יצירתית.
כאשר הקונפליקט הוא עם הילדים שלנו, עוצמת הרגשות גבוהה מאוד והמלאכה עדינה כל כך שלפעמים נדמה כאילו אין לה סוף.
ככל שניתן מרחב יותר גדול לדיאלוג משתף ומכבד, כך הסיכוי להסכמה רחבה יותר.
ובכל זאת, לפעמים ישנם תחומים שחשיבה מחוץ לקופסה מעבירה בצורה אוטומטית את הקונפליקט למימד של הסכמה .
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי מהשבוע החולף.
לבתי השלישית יש בעיה מוטורית של אחזקת העפרון בזמן כתיבה בצורה מעוותת לגמרי.
צורת אחזקה זו גורמת לה לכאבים בפרק היד ולהאטה של קצב הכתיבה.
המורה טוענת, שהיא נמנעת מלענות תשובות מפורטות במחברת, למרות שברור שיש לה הרבה מה לומר.
היא מאמצת את פרק היד והיציבה הלא נכונה שלה גורמת לה לאמץ גם את הכתף.
בחנו אפשרויות שונות כדי להקל עליה את הכתיבה.
בעידן של המאה ה-22, שמעתי גם את המשפט - "לא נורא, אז במקום לכתוב ביד היא תקליד בהמשך חייה..."
לאחרונה , בפגישות שלה עם שיטת אלבאום היא קיבלה משימה להקפיץ כדור.
המאמנת נדהמה לראות שהמשימה קשה ושהילדה לא מצליחה להקפיץ יותר מפעם, פעמיים.
הקפצה, תאמן את פרק היד לתנועה כזו שתשחרר את המתח ותחזק את השריר, לכן ,היה חשוב מאוד שהיא תקפיץ כמה שיותר פעמים ביום.
לא קל, לילדה שהתרגיל הזה גורם לה לכאב , שלא מצליחה, שהכדור בורח לה.... היא יצרה התנגדות.
לכאורה קונפליקט - היא נמנעה, אנחנו יכולנו לנסות לשכנע, לנסות להפעיל אוטוריטה הורית, לנסות "לקנות" אותה בהבטחות....
ואז עלה לי רעיון - 'טורניר משפחתי להקפצת כדור'
הצעתי לה את הרעיון, היא לא חשבה דקה ומיד נכנסה לפעולה:
הכינה פלייר החתמה!
הכינה ג'ינגל הודעה!
עברה בין כל בני המשפחה וקיבלה חתימה!
הודיעה לי שלמנצח צריך להכין פרס!
בחנה אפשרויות של מבנה הטורניר!
ואיך לא? התחילה להתאמן לקראתו!
וביום הטורניר כולנו נרתמנו, הקפצנו, חגגנו, התחרינו וכמובן הזוכה הגדולה קיבלה פרס!
התחושה הייתה מדהימה! המשימה לשמה הגענו הושלמה, היא הקפיצה יותר ממאה פעם ברציפות!!
הגאווה והאמון של הילדה בעצמה היוו את העיקר.
אז מה קרה כאן, רעיון מקורי, אחר, יצירתי, שלא מכניס אלמנטים של צודק או לא צודק, שנותן מרחב לפעולה לשני הצדדים, הביא את הקונפליקט הזה לסיומו בדרך המיטבית.
לפעמים, חשיבה מחוץ לקופסה שלנו ההורים , בצמתים בעייתיים עם הילדים תכניס אלמנטים הרבה יותר משמעותיים מעוד נצחון אחד בקרב החינוך הבלתי נגמר....
אז, כמה פעמים אתם מקפיצים כדור ברציפות?
סנדרה רגב - מגשרת ומאמנת אישית לתקשורת
www.sandraregev.com
www.sandraregev.com
