במזרח התיכון שתי ישויות מדינות ללא גבולות טריטוריליים.
שתי הישויות מתקיימות זה לצד זו במזרח התיכון ושתיהן חוסות תחת אסקופה אלוהית, אולם את שמו של האל, כל אחד מבטה בצורה שונה קצת.
שתי הישויות מוקצות, העולם דוחה אותן בשאת נפש.
באחת הוא נלחם, בשנייה, או בגינה, או אליה אם תרצו זורמת כל המשטמה, מוזרם כל הרפש.
האחת היא החליפות האסלאמית של דאעש, השנייה היא מדינת - מלכות יהודה, זו שהייתה פעם ישראל, המדינה שכל מדינות העולם רצו ליישר קו לפי הלכותיה ואילו היום היא משמשת מרקקה ציבורית שכולם, כן כולם, יורקים לתוכה, כולל אזרחיה שלה, וזה מתחיל אצל מנהיגיה.
לא אלעיט אתכם בהשוואות מיגעות של השונה – מעט, והדומה - הרבה, בין שתי הישויות המאוסות האלה, די אם אומר, שעדיין, אצל זו הקרובה לליבי, לא עורפים ראשים, מסתפקים בשטיפת התוכן.
---
המטרות אותן מטרות, כיבוש טריטוריה בשם ועבור האל והקמת ישות מדינית עבור ה"רוח" האלוהית, שזה בדיוק אחרון ה - commodities שהוא, הכל יכול, נזקק לה.
כמה טמטום נצרך לביסוס חשיבה לפיה "הכל יכול" זקוק למשכן עלוב, צמוד הקרקע שמבטיחים לו מאמיניו השוטים ומוכנים לשלח את ידם בחיי זולתם, מאות, אלפים, מיליונים, כדי שזו תקום לבסוף על חורבות מה שייצרה בדיוק אותה רוח, אבן על אבן, רעיון על גבי רעיון, עד שנותרה פרדיגמה מפוארת, שמכנים אותה תרבות, זו שמרקם חיינו, על הנרטיבים ועל ההמצאות, נובע ומחולץ ממנה.
האמנם?
כך חשבתי עד 1967.
---
מה קרה ב – 1967.
יש שיגידו שזכינו ב – Jackpot, יש שיגידו להפך.
מי צודק, לא אכנס לזה. רק בעוד כמה דורות נדע את התשובה לבטח, הוויכוח כעת יכול להיות עניין מאוס ומייגע, בעיקר עבור מי שלא רוצה להיות צודק אלא להבין למה?
למה נשתנה עולמי ב – 1967?
אני מעריך שאני יודע את התשובה. היא כרוכה בהצגת כמה נתונים ומגמות שעליהן לא יכול להיות וויכוח.
בואו נראה כיצד נשתנה הארנק הלאומי מעת זו ואילך, [הרי אין דרך טובה יותר לדעת יהודי מאשר להציץ בארנקו והרגלי השימוש בו, תשאלו את לבייב, בן דב ודנקנר].
תציצו בטבלה שלהן, [עמוד 17], היא פשוטה, מתארת את מגמות השינוי בשקלים שישראל משקיע בביטחון בין השנים 1950 – 2006.
עד מלחמת סיני, כולל שנה אחרי, תקציב הביטחון – בערכים משוכללים כמובן, הסתכם בפחות מעשרה מיליארד שקל.
הסכום לא השתנה במשך תשע שנים, עד מלחמת ששת הימים פחות או יותר בשקל.
למרות איומי השכנים, גלויים וסמויים אולם מאוד תכופים וחמורים, ממשלת השמאל הסוציאל דמוקרטית של מפא"י המוקצית, לא הגדילה את ההוצאות הביטחוניות שלה ועם התקציב המדולל הזה יצאה למלחמת ששת הימים ומחצה את שכנותיה.
זו הייתה המלחמה האחרונה שישראל נחלה בה ניצחון צבאי מוחץ וברור, אולם כפי שמתברר היא אבדה בה את זהותה כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית.
תחילה ההוצאות הביטחון הוכפלו - מלחמות עולות כסף, את זה אפשר להבין, אולם תקציב הביטחון המשיך לעלות וב – 1972 הוא כבר עמד על פי שלוש מן ההוצאות הביטחוניות לפני מלחמת ששת הימים.
למרות השלשת הוצאות הביטחון, ישראל נחלה כישלון צבאי קולוסאלי ב – 1973, כל ההשקעות הביטחוניות לא מנעו את הקריסה של צהל ואת הכשל המודיעיני שכמעט עלה לנו בהפסד המדינה וכיבושה על ידי צבאות ערב.
מי שיטען כי מדובר בשתי מלחמות שונות בתכלית, אשיב לו שהוא טועה .מטעה ומטה, השחקנים נשארו אותם שחקנים והאיומים לפני, מפי סאדאת, כמו אזהרותיו של מלך ירדן, היו צריכים לספק מוטיבציה להערכות מוקדמת.
אילו נתחו קברניטינו את נתוני התקציב, כמונו, היו רואים שאין קשר בין הגדלת תקציב הביטחון לביטחון. הכרה כזאת הייתה מובילה בהכרח לשינו קונספט, צבאי ו/או מדיני, אולם הדבר לא נעשה ולמרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, תקציב הביטחון נותר כפי שהיה עד 2006, למרות הנסיגה מעזה, [2005] והנטל הביטחוני שירד בעוד מדרגה בעקבותיה.
יש לציין כי במהלך השנים שבין יום כיפור ועד ההתנתקות מעזה, ישראל ניהלה עוד כמה מלחמות בלתי מוצלחות, וזה, יודגש, בעת שתקציב הביטחון הסתכם בסכום הגבוה פי חמישה מן התקציב שניצח במלחמת ששת הימים בשלוש חזיתות סימולטנית.
ומה קורה לתקציב הביטחון בעת שלטונו של האסטרטג הדגול, נתניהו?
הוא עומד על 70 מיליארד שקל, כלומר פי שבע מן הסכום שניצח את ירדן, סוריה ומצרים ב – 1967.
עם התקציב הזה, צהל כשל במלחמה בעזה.
הוא לא יכול לצבא ה"אספסוף" החמאסי המונה פחות משתי רבבות של לוחמים, מצויידים בנשק מתוצרת עצמית, נחות ללא שעור מן הנשק שמשמש את צבאנו.
מה ניתן להבין מן הניתוח הקצר שעשינו:
ראשית, אין קשר בין ההוצאות על ביטחון לבין היכולות של מערכת הביטחון וצהל.
בכ"ז, היכן נבלעו סכומי העתק במהלך השנים, אם לצה"ל לא הספיקו המיליארדים כדי לצייד את לוחמיו בנשק מעודכן, ואלצו לוחמים להשתמש מנושאי גייסות שנרכשו לפני 4 עשורים מעודפי הצבא האמריקאי בווייטנאם.
היכן הבור התקציבי שבולע את כספינו ומונע מחיילנו להתמגן כהלכה, דבר שגרם במישרין לשבעה חללים בעזה ופגיעה חמורה במוטיבציה?
על בור אחד אני יודע בוודאות, כי אי אפשר יותר להסתירו.
הבור הוא ממלכת יהודה, הוא עמוק ולא יודע שובע ובולע חלקים משמעותיים מתקציב הביטחון בהתמדה בלתי ניתנת לערעור מ – 1967.
כמובן יש עוד כמה בורות שקשורות בשחיתות ממסדית ופרטית הגוזרים קופוני ענק בדרך לבור בממלכת המתנחלים בגדה, כמו גם הסיאוב שפשע במערכות השונות שאמונות על בטחון המדינה, נוסיף לכך הוצאות בגין גחמותיו של רה"מ, שגרע מן התקציב עשרות מיליארדים, בפיאסקו האיראני נניח.
אילו כל הסיפור היה סיפור של בזבוז, ניחא.
אולם לא די בו.
הגדלת תקציב הביטחון במערכת פיסקלית סגורה תמיד באה על חשבון מערכות אחרות, חשובות ממנה.
מערכת החינוך התכווצה באורך ניכר, 40 ילדים יושבים בכיתות, כמו בזימבבואה.
מערכת הרווחה בלתי קיימת ומאות אלפים נוברים בפחי האשפה.
מערכת הבריאות קורסת, עשרות אלפים, אולי מאות אלפים נפטרים תרם עת כתוצאה מן המפולת.
תרבות בחורבות, על מה אני מדבר לכל הרוחות, מי צריך תרבות במדמנה.
אני מתגורר ליד מרכז התרבות בתל אביב. הבימה והיכל התרבות מושבתים. אירוע התרבות האחרון בהיכל התרבות היה לפני חודשים, שבועות חולפות בלא פעילות ובעת שיש, מדובר בכינוסים של מוסדות ממשלה ובנקים. בהבימה מדליקים את האורות בממוצע פעם בשבוע. ביתר הימים הבניין המפואר של דני קרוון מוחשך, אין תקציב לתאורה בערב ובלילה.
---
למה אנחנו שותקים?
מה קרה למאות האלפים שמחאו ברחובות תל אביב ועריה ב – 2011?
כתבתי למעלה.
עברו שטיפת מוח.
הנרטיב שבאמצעותו נשטף מוחנו, הסם או הרעל, תבחרו הרי אנחנו לכאורה בדמוקרטיה, הוא הביטחון, בטחון המדינה, אותו קונספט חובק חוויה טוטאלי וחונק מחשבה רציונלית, כמו גם משמש כאדרת לפוליטיקאים וראשי צה"ל שנעטפים בה בעת שהם דופקים עוד סיגר קובני או בולסים קילו גלידה.
ולסיום, אי אפשר שלא להזכיר שוב את הכפילים מצפון מזרח, את דאעש.
מיליארדים מקבל הארגון מתורמים עלומי שם, בעיקר מקטאר וסעודיה, קצת מטורקיה.
מה עושים מנהיגי הארגון לדעתכם?
בדיוק מה שעושים שלנו, משקיעים הכל בביטחון, הרי לכובש באשר הוא, אין בלתו, טריטוריה – כמובן לא שלה, זה סם חייה, לשד קיומה או ההצדקה היחידה לעשייה שלה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
