האומנם מודעות יוצרת שינוי? ואם לא, מה כן? 

האומנם מודעות, כפי שנתפסת על ידי עולם הפסיכואנליזה המסורתי,  כל כך נחוצה כדי לחיות חיי רווחה מבחינה נפשית רגשית? שאלה שמעסיקה את  מחשבותיי מזה כמה שנים, ובמיוחד בעת הזו. כיצד קורה ששנים של טיפול פותח ראש ,אשר מצליח באופן משביע רצון להרחיב את המודעות של האדם לעצמו, על כל מרכיביו, איננו מצליח, לעתים קרובות, וזאת על פי ניסיוני הקליני בלבד, להקל באופן ממשי על המטופל בחייו? כיצד קורה שאנשים מודעים וחכמים מוצאים את עצמם שוב ושוב לכודים באותם דפוסים ועם אותם הפחדים שמעכבים אותם? במלים אחרות: כיצד קורה שרכישת מודעות בתהליך טיפולי ארוך לא תמיד מייצר שינוי בר קיימא בחיי הפרט?

כמטפלת המשלבת תפיסות של פסיכולוגיית המזרח, לצד גישות הממוקדות בגוף והנפש במידה שווה, אני רוצה לשתף אתכם בהחלטה שגמלה בליבי לפני כמה שנים, והיא: להפחית  באופן מכוון ומגמתי את החתירה להבנות שכליות והרחבת המודעות, לטובת שני אפיקי טיפול אחרים: האחד מתמקד ביצירת סביבה טיפולית אימהית, רכה, עוטפת באופן מרבי, תוך כדי הרחבה מכוונת של פונקציות אימהיות חשובות כמו: הזנה (הכנת קפה ועוגה לפני כניסה לקליניקה), לצד דאגה קונקרטית ממשית ("הגעת ללא מעיל וקר בחוץ") , לצד ביטויי אותנטי של עידוד ואמונה – כזה שאינו זקוק לתמיכתן של עדויות מושכלות מעוגנות מציאות אובייקטיבית (בדיוק כמו אימא שחובתה להעניק את הביטחון הראשוני הזה תמיד וללא תנאי), ובו בזמן, בדיוק כמו אימא, כשצריך: להציב גבולות, לתסכל ולאפשר גדילה עצמאית וכן הלאה. לצורך ההמחשה: יכולה בין מפגש טיפולי אחד לשני, ללא היסוס, ומתוך רציונאל טיפולי ברור: לשלוח גם סמס כדי לוודא "שהראיון עבר בשלום" או "סומכת עליך שתספור עד עשר מחר במפגש עם רינה", או "תזכרי כמה את כן יודעת וכן חשובה". או למשל: "אז מה אם קשה לך? אני חושבת שאת מוותרת לעצמך עכשיו...מרחמת על עצמך" – כדוגמא לתסכול.

אפיק שני: האפיק הרוחני . רוחני במובן זה שהוא מתייחס אל תחושות הגוף כאל ישות חשובה ומלאת תבונה, אשר יש להקשיב לה, לשוחח עמה, להבין אותה, וכן אל הנפש או לנשמה: הכוונה כאן (מבלי להיכנס לתיאוריות של נכון או לא נכון), היא  לנשמה או נפש כביטוי של תודעה – תבונה שמתקיימת בתוך אך גם מעבר לאדם, ובתוך כל היש,  באמצעותה ניתן להתבונן בעצמנו ובעולם. על פי גישות פילוסופיות שונות, מסוגלת זו הנפש  גם להתחבר ולדעת את הבלתי נראה לעין ואת שמעבר לעצמו.  באפיק זה  מתקיימת התנסות ממשית בחיבור והקשבה לגוף ולמסריו, כולל הקשבה "ללב", התנסות בניתוק ממשי מחשיבה והתחברות לידע "לבבי", או אל אותו חלק בתוכנו, היודע באופן אינטואיטיבי, מבלי להידרש לתהליכי חשיבה, כולל תרגול מתמשך באמצעות כלים שונים של הרגעה ומדיטציה, על מנת לשלוט בתהליכי החשיבה באופן שמאפשר למטופל לחוש עצמה ויכולת.

שני נתיבים אלו, כשהם מתקיימים באופן מקביל בתוך המפגש הטיפולי, מאפשרים לדבר מיוחד לקרות – קסם. הקליניקה שלי היא מקום התרחשותם של קסמים. הפונקציה האימהית מבססת וסוללת את אבני היסוד של הביטחון והאמון כתנאי לשחרור, הרפיה והסכמה להיכנס אל אפיקי ההקשבה לגוף ולנשמה. המטופל מתמסר כך אל תוך חקירת עצמו כמו  אל תוך סיפור מרתק, רב רבדים ותעלומות. השילוב הזה, על פי ניסיוני, הופך את הטיפול למסע מרגש, בשניים, מבלי לצאת פיזית אל שום מקום. הקסם המתרחש הוא  רגע שבו כל התוהו, הכאוס הפנימי המטלטל והזורה ייאוש, הופך בהדרגה "ממתכת לזהב" כמאמר האלכימאי –  ניגודים מתאחדים. מסוג החוויות שאין לתארן באופן מילולי מעוגן בחשיבה אנליטית ליניארית. מהרגעים שניסוחם בתוך משפטים מובני חשיבה שיטתית, לא יצלחו. המאזין לא יבין לעולם, בעוד החווה יבין עולם ומלואו: מורכב ורב מימדי.