בין מקום לאזרח
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

בין מקום לאזרח 

מאת    [ 02/09/2014 ]
מילים במאמר: 560   [ נצפה 1560 פעמים ]

 
 

פינת דיזנגוף קינג ג'ורג'. 12 בצהרים. אישה מלאה, גילאי שישים, צמודה לקיר בית המרקחת ומנסה למכור ברבור נייר מעשה ידה.

ניכר שהיא נואשת, מובכת,

ניכר כי פעם הייתה פחות נואשת.

בעיקר הייתה.

זאת אומרת באמת הייתה, הייתה משהו שהוא לא אישה שמנסה למכור מוצרים שאיש לא זקוק להם בקרנות רחוב בעיר הומה.

פעם, אני משער, היא הייתה קמה עם חיוך בבוקר. עם ציפיות,  עם תחושה של עוד.

היום נשארה התחושה, אין עוד, בשבילה המקום הזה לא הקצה מן "העוד".

הוא שמור לאחרים. למרפקנים, לדחפנים, לטרמפיסטים של אידאולוגיה משיחית ושנאה אין סופית לכל השונה מהם, או רוצה להיות שונה והעז להצהיר על רצונו.

---

רחוב אבן גבירול, חצר אחורית וחניה של מה שהיה פעם אחד ממשרדי המוסד בתל אביב. איש נובר באשפה, שולף בקבוקי פלסטיק ודוחף אותם לשקית ניילון. אני מכיר אותו. מוריד מבט ומסתכל לכיוון אחר, איני רוצה לפגוש במבט שלו, איני רוצה לבייש אותו, הרי מן האיש הזה קניתי את דירתי לפני שנים, בנקאי וסוכן נדל"ן היה, היום אספן בקבוקים למחזור.

פורטונה מתערבת ומכשילה אותי, האיש יוצא מן החצר בדיוק בעת שאני חולף מול הכניסה אליו. הפגישה בלתי נמנעת. אני מושיט לו יד. אני אוחז בידי ביד שחיטטה באשפה אך לפני רגע. אני חש בושה עמוקה. האיש לא, הוא מחייך. האיש הזה היה ועודנו מן האנשים הכי ישרים והכי צנועים שפגשתי, חריג מאוד בקרב בעלי המלאכה שעוסק בה .

אספן שעונים היה, נהג בלנציה ששיפץ, איש של חפצים, איש של אסתטיקה. עד היום הוא מטפל בהשכרת דירתי. מסרב לקחת דמי טיפול. "את ה"מכה" עליך עשיתי בעת שמכרתי לך את הדירה, השירותים שאני נותן לך היום, על חשבון הבית" אמר לי בעת שהצעתי לו תשלום.

היום הוא אוסף בקבוקים.

אני לא רוצה לחיות במקום שעושה כך לאנשים. אני מרגיש לא נוח בעת שאני עומד מול חרפתם. אני חלק מן המקום שמבייש אותם בזקנתם. אני רוצה לא להיות חלק מן המקום שנוהג כך באנשיו. אני רוצה לזעוק את קלונם.

אולם אני לא עושה דבר, משלים עם זה כמו כולם והולך הלאה, לחנות הטבע ליד, כדי לקנות פתיתי סויה שמדמים את עצמם לבשר.

אני רוצה לקנות בשר, אבל קונה פתיתי סויה שנדמים כבשר, אולם טעמם כטעם הנייר. אני קונה אותם כי כך ראוי, הרי לא אתן יד להתאכזרות לבעלי חיים. ומתווך הדירות והאישה שידאגו לעצמם.

נכון, אני מודה שהנהנתי קצת ממראות ההרס שעשה המקום שלי לעזתיים, נכון שלרגע שכחתי שרב הקומות שצולם קורס ב – slow motion, על ידי חיל האוויר של המקום, מצא חן בעיני ונכון ששכחתי, שאולי היו שם כמה, חולים, זקנים וסתם ילדים שהמתינו לאמם, שמבצע הקש בגג של צבא המקום שלי, לא סיפק בידם את פרק הזמן הנחוץ להימלט משם.

הם קבורים שם. הם קבורים כדי שרבים בארץ הזאת יגיעו לסיפוקם.

מנהלי המקום הזה אולי לא יודעים הרבה או לא רוצים לדעת, אולם היטב ברור להם, שאת האסופה של המקום, את הרחוב, את "אחוזי הצפייה בטלוויזיות", את ה – rating, צריך לרצות, אחרת הם יקיזו להם את הדם.

זו חכמה עתיקה. כולם ידעו אותה. מקיסרי רומי עד הקבינט של המקום שלי צמא הדם.

ואני מודה, גם אני, כן, גם אני, נהניתי מן המחזות פה ושם.

זה מה שהמקום הזה עשה לי. הפך אותי לעוד בהמה שרוקדת על הדם.

שנהנה להביט באחרים מקיזים דם.

אני שונא מקום שעושה כך לבן האדם.

אני רוצה לא להיות כאן.

אני לא יכול, כי אני פחדן.

כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב