כפי שאמרו גם אפלטון וגם אברהם לינקולן "אם אתה רוצה לבחון מישהו, תן לו כוח"
הדבר נכון תמיד, גם במדרג הסמכויות הרשמי בצבא או בעבודה, גם במדרג ההיררכיה הכלכלית
וגם במדרג ההיררכיה החברתי (שמשמעותי מאוד במשך כל שנות ילדותנו)
ישנם הנמצאים כל חייהם "למעלה" ישנם הנמצאים כל חייהם בעמדות משוללות כוח
וישנם (הרוב) העולים ויורדים במשך החיים בהיררכיות השונות ומן הסתם מגיעים בשלב כלשהו
ל"הזדמנות הבחינה".
מה עושה אדם בחלון הזדמנות (בד"כ בלתי מודע) זה? ישנם שממשיכים את אותה התנהגות מתחשבת ואדיבה מתקופת "טרום הכוח" ישנם שמנצלים אותה "להחזיר לעולם" (לאחרים) את אותה ההתנהגות הפוגעת ממנה הם עצמם סבלו וישנם גם כאלו שמחליפים באופן אינסטינקטיבי את התנהלותם, לכזו המתאימה למצבם החדש, מצב בו היכולת שלהם לגרום נזק, פגיעה ועוול לאחר גדל פתאום.
כולנו (או לפחות רובנו) נגיע בשלב כזה או אחר לעמדה של כוח. גם הורות לילדים היא עמדה של כוח
(אף על פי שכיום נצפות יותר ויותר בעיות של חולשה וחוסר אונים מצד הורים כלפי ילדי "דור המחשב"
העמוס במידע וגירויים) האם אנחנו עומדים במבחן? האם אנחנו בכלל מבחינים באופן התנהגותנו כלפי חלשים מאיתנו? (שלפעמים הפער בינו לבין התנהגותנו כלפי "חזקים מאיתנו" גדול ורב)
שנת תשע"ד במערכת החינוך עברה תחת הסיסמא "האחר הוא אני" שאמורה הייתה להביא למודעות של "קידמת הבמה" את הסובלנות כלפי שונים מאיתנו. האם יכולה שנה אחת של עיסוק פדגוגי בנושא, בין בחינה לבחינה, בין הספק דחיסת חומר לימודי למשנהו לגרום להטמעה אמיתית של הנושא? מסופקני.
בבלוג המצוין "ילד מיוחד שלי" (http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/education-my-special-child?page=5)
מספרת מיכל (שם בדוי) על מציאות חייה מאז אובחן בנה כאוטיסט (תפקוד גבוה) על תגובות ואופן התייחסות המשפחה, החברה מסביב וה"ממסד" הרשמי (שמורכב בסופו של דבר מאנשים המחליטים להתנהג באופן זה או אחר) בין היתר סיפרה מיכל על המקרה בו מנהלת בית ספר (יסודי) של החינוך המיוחד, צעקה גירשה, והשעתה מבית הספר ילד אוטיסט בגלל שנבהל מהצפירה ביום הזיכרון ובכה. מדוע פועלת כך "אשת חינוך"? (ועוד בחינוך המיוחד) האם הבינה בדיעבד את חומרת תגובתה? האם "משקל" תדמיתה בעיני הקהל בעת הטקס גבר על חושיה האנושיים?
כך או אחרת, היא כשלה במבחן באופן חרוץ.
כהורים לילד אוטיסט בעצמנו, נתקלנו גם אנו כמובן במשך השנים במקרים שונים של "עובר" ו"לא עובר" במבחן (נחשו מה היה יותר?) בנוסף, מהיכרות ותמיכה בהורים אחרים, נתקלתי לא פעם במקרים מזעזעים של "ניצול עמדת הכוח" כלפי ההורה ו/או הילד. המקום בו בעצ"ם (או הורה לבעצ"ם) נמצא,
הוא מקום של נזקק לסיוע, נזקק לתמיכה. "נקודת ההתחלה" שלו הנה נמוכה מ"נקודת ההתחלה" של אחרים ובד"כ או שנשארת כך או שהפער אף גדל במשך השנים. מקום זה הופך את "קהילת בעלי הצרכים המיוחדים" לקהילה של בעלי חולשה תמידית (ברוב המקרים) מקום בו אפילו כאשר מקבלים סיוע לצרכים מיוחדים והשוואת פערים, ההרגשה של "הנתמך" יחד עם הדאגה מעתיד לא ברור, עתיד לא בטוח, מכבידה ופוגעת.
לסיכום – בואו נרחיב את שנת "האחר הוא אני" מהשנה ועד בכלל, מההתייחסות לתלוי בנו, לכפוף לנו ולחלש מאיתנו ועד לאופן הקבלה של "בעל צרכים מיוחדים" באשר הוא.
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך" בועז בש-מרץ'
