דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


ט''ו באב חג האהבה על מה ולמה 

מאת    [ 27/07/2014 ]

מילים במאמר: 2806   [ נצפה 19279 פעמים ]

 

במעגל השנה היהודי ישנם כמה חגים ואירועים שהסיבה להן לא לגמרי ברורה, דבר המאפשר לנו לעסוק בהם, לנתח אותם ואף (ואולי החשוב ביותר) ליצוק לתוכם תכנים וערכים חדשים.

כך הדבר לגבי ט"ו בשבט, ל"ג בעומר ט"ו באב, ויש אף שדנים למקורו של חנוכה, בוודאי ובוודאי שאנו דנים בדבר שני ימי הזיכרון זה של גיבורי השואה וזה של חללי מערכות ישראל. שלא לדבר על הדיונים החשובים בדבר הסמיכות של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.

כאמור, הפעם נדון במקורותיו ובסיבותיו של "חג האהבה העברי" – ט"ו באב, מהיכן הוא צץ? ממתי חוגגים אותו? ובעצם למה חוגגים אותו?

בפעם הראשונה בה אנו נתקלים באיזו שהיא מבואה או מאמר המתייחס ליום זה כאל חג מופיע במשנה מסכת תענית פרק ד' משנה ח' וכך כתוב שם:

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלם יוצאים בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו‏. ובנות ירושלם יוצאות ומחוללות  בכרמים.

ומה היו אומרות: "שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה".

 

המשנה הזו מעוררת מספר תהיות ושאלות....

השאלה הראשונה שעולה לנו בראש זו הסמיכות המוזרה הזו.... השוואת היום הקדוש ביותר לעם ישראל יום הכיפורים; עם יום שהוא כל כולו חולין הנאה וחוויה (לכאורה, כי נצטרך להוכיח שאינו חולין).

שאלה נוספת שמתעוררת בהקשר של משנה זו, היא: "מהיכן שאב רבן שמעון בן גמליאל את מקורותיו של החג הזה, שאין לו שום סימוכין בשום מקום אחר... ואף הוא עצמו אינו מבאר את סיבותיו ואף לא את תכניו של החג, מלבד כמובן השאלת בגדים לבנים.

 

דבריו "המוזרים, והתמוהים" של ראש הסנדרין (רבן שמעון בן גמליאל הוא ראש הסנדרין) שנאמרים לכאורה ללא שום הקשר, העסיקו את חכמי התלמוד הבאים כמה דורות אחריו. והם מנסים לחבר לאירוע זה מספר סיבות, חלקן מאוד מוזרות ונראות לא שייכות (אגב, כך הוא הדבר, ככל שפסוק מסוים, או אמירה מסוימת יותר סתומה, כך ירבו עליה הפרשנויות). אם כי, ניתן לראות בהם סוג של תיקון לדברים שהתקלקלו.

ובכן בואו נראה מה מופיע בתלמוד הבבלי בהקשרים לחג זה:

1). ביום זה נמחל חטא המרגלים המוצאים דיבת הארץ רעה. שני אירועים שקרו

     מאפשרים להבין זאת: הדבר הראשון, חזרה למשה הנבואה, חזרה לו יכולת הדיבור

     (דיבור עם הקב"ה כמובן); הדבר השני, נעצרה תמותת דור המדבר. שני אירועים אלו

     אפשרו את הכניסה לארץ. ובכך סימלו יותר מכל את בואו של הדור הבא.

2). ביום זה הותרו קשרי הנישואין בין השבטים. מעניין לדעת, שעד אז, היה איסור

     לקיים קשרי נישואין עם מי שאינו משבטך. כנראה כדי לשמר את הנחלות בידי   

     השבטים המקוריים.

3). ביום זה ביטל הושע בן אלה מלך ישראל האחרון חוק שהיה קיים בממלכת ישראל

     שנים רבות, מימי ירבעם בן נבט, הצבת שומרי הגבול בין ישראל ליהודה. כדי למנוע

     משבטי ישראל לעלות לירושלים. כאמור, הושע ביטל חוק זה ובכך אפשר לעם לעלות

     לירושלים.

4). והנה סיבה קצת מוזרה, ביום זה פסקו לכרות עצים להסקת מזבח בית המקדש. בגלל

    שמתאריך זה מתרבים לילות הטל, דבר הגורם ללחות לפגוע בעצים להתליע אותם

    ובכך לפסול אותם מלשמש עצי הסקה. הסיבה להפסקת כריתת העצים הגיונית ואינה

    אירוע גדול. ניתן לומר שזה סוג של עבודה חקלאית; מתי כורתים עצים להסקה, הרי

    כרתו עצים לא רק להסקת המזבח אלא, גם לבישול ולהסקת הבתים. סביר להניח

    שגם כריתה זו הופסקה. מדוע אם כן יש לחוגג אירוע זה. בשאלה זו התלבטו פרשנים

    רבים ומצאו לכך הסברים שונים ומגוונים. כאמור, ציינו לעיל, כשלדבר יש הרבה

    הסברים הדבר מצביע על קושי באותו הדבר. ובכן למה יש לחגוג: יש שאמרו

 

 

     שהשמחה היא על כך שסיימו לבצע את המצווה, מצוות הבאת עצי הסקה. יש שאמרו

     שהשמחה על כך, שתום העבודה משאיר יותר זמן ללימוד תורה. ויש שמצאו בכך

     הסבר אקולוגי, מפסיקים לפגוע בעצים ובטבע.

6). ביום זה ניתן היתר על ידי הרומאים שליטי הארץ בימי מרד בר כוכבא לקבור את

     חללי ביתר. אגב, מעניין לדעת שאחת הברכות בברכת המזון: ברכת הטוב והמיטב,

     נכתבה בעקבות אירוע זה. עוד עניין חשוב שמציינת הגמרא, נעשה נס, וגופות

     החללים לא הרקיבו כל אותו הזמן.

7). ודבר אחרון, שהוא בעצם לב העניין (לדעתי) ולכן שמרתי אותו לסוף דברי ביום זה

     הותר לבני בנימין להתחתן עם בנות שאר השבטים.

 

זהו סיפור מוזר וקשה ביותר. זהו סיפור על תאוות ויצרים אפלים על היות האישה חפץ בידי הגברים. זהו סיפור בו מכחדים שבט אחד מישראל (כמעט) ותיקון שנעשה אף הוא לכאורה, כי האישה עדיין חפץ בידי הגברים.  

הסיפור מופיע בספר שופטים פרק י"ט. מספור שם על איש משבט לוי הגר בהר אפרים, שלקח לו פילגש מבית לחם יהודה. האישה ברחה ממנו וחזרה לבית אביה. משעברו ארבעה חודשים, הלך האיש להחזיר אותה. הוא שהה איתה בבית אביה מספר ימים ולבסוף יצא לדרך. הגיע הערב והם רחוקים מביתם. נערו שהיה איתו מציע לו ללון ביבוס (שעדיין אינה עיר ישראלית), אלא שהאיש אומר למה לי ללון אצל הגויים, אני מעדיף ללון בעיר של אחד משבטי ישראל, בגבעה (או ברמה) השייכת לשבט בנימין.

מכאן והלאה יסופר פה סיפור שיש לו מקבילות רבות לסיפור סדום. ובכן, האיש מגיע לאחד מרחובות העיר ומחכה שמישהו יזמין אותו להתארח... אנשים חולפים על פניו ואיש אינו מזמין אותו. לבסוף עובר שם איש זקן (מעין, בן דמותו של לוט) והוא היחידי שמזמין אותו לביתו. עודם באמצע הארוחה, ואנשי העיר מגיעים ומבקשים שיוציא אליהם את האיש, כי הם רוצים (נגיד זאת בפשטות) לשכב איתו, לאנוס אותו. הזקן מתחנן שלא יעשו זאת, אך הם מתעקשים. הזקן מציע להם את בתו הבתולה ואת הפילגש (מעניין שהוא מוכן למסור את הנשים) אך באיש אל תפגעו. לבסוף מוצאת הפילגש החוצה.

אנשי בנימין אונסים אותה כל הלילה, ובבוקר זורקים אותה בפתח הבית. בבוקר, כשהאיש מתעורר להמשיך בדרכו, הוא מוצא אותה מתה בפתח הבית. הוא לוקח אותה איתו, ורוכב הביתה. שם הוא חותך את גופתה ל12 חלקים ומפזר בשבטי ישראל. הדבר מעורר את זעם העם שיוצא למלחמה בבנימין.

בשתיים מתוך שלוש מערכות ישראל מפסידים אעפ"י שיש להם רוב. ואילו בשלישית הם מנצחים. הם מנצחים אך מבנימין נותרו 600 איש בלבד. העם נודר שלא להתחתן בבנימין. כשקצת נרגעו, הבינו שהם הולכים לקטסטרופה, הם הולכים לאבד שבט מישראל.

הם בבעיה, הרי נשבעו שלא להתחתן איתם ושבועה אין מפרים, אז מה עושים? נמצאו שני פתרונות. הראשון יוצאים למלחמה על אנשי יבש גלעד וחוטפים להם 400 נערות בתולות, אותן נותנים לאנשי בנימין. אלא, שזה לא מספיק חסרים עוד 200 נערות. או אז עלה רעיון נחמד, יצירתי משהו, במהותו משהו לא אלים (אם כי, אין להתעלם מהבעייתיות שלו. הנערה אינה מחליטה עם מי להתחתן, פשוט חוטפים אותה, אך זה כבר דיון אחר), נזכרו שבשילה, בכל שנה בעת הבציר  הנערות יוצאות במחולות, או אז, יסתתרו נערי בנימין בכרמים ויחטפו להם נערות.

 

כאמור, שמרתי את עניין פילגש בגבעה לסוף כי היא עצם העניין. ובכן ניתן למצוא קשר בין דבריו של רבן שמעון בן גמליאל לבין סיפור פילגש בגבעה.

כל העניין מתבסס על כך, שיש חג שנחוג בשילה זה זמן רב (מימים ימימה), בחג זה בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים. אין הכתוב מזכיר מתי זב מתרחש. מה שברור שהוא מתרחש בימי הבציר.

ניתן להבין את מהות החג החקלאי הזה, הבנת אנוש פשוטה. החקלאי עמל כל השנה ומחכה לרגע הזה. והרגע הזה אכן מגיע, מגיע עת הבציר. שמחה גדולה, יש יבול, יש פרנסה.

אני מניח, שכמו שהיום בוצרים בלילה כדי שהענבים לא יתססו, גם אז בצרו בלילה. ומה יותר טוב מלילה של ירח מלא... שאז אפשר גם לראות מה בוצרים, ויותר חשוב מי בוצר או בוצרת לידך.

אז, יש עבודה, ויש פרנסה, ויש אנשים צעירים שבוצרים וזה יוצר מפגש אנושי. גברים ונשים, זה גם אנשים צעירים, אנשים צעירים זה גם הורמונים שמשתוללים בגוף, והנה סיבה למסיבה. ככה סתם באמצע העבודה עושים איזו הפסקה קלה, מדליקים מדורה, מישהו מביא כמה אשכולות יושבים ביחד ואוכלים מהפרי המתוק... וכמו בשיר של מאיר אריאל אגדת דשא, כך גם כאן: "שוב אין אני מצליח לאתר של מי היד אשר עלי זוחלת ואת גופי הופכת לפסנתר". כך זה אנשים צעירים.

ומה תפקיד המבוגרים להכניס את זה לתלם, להכניס לתוך זה תקנון וכללים, שחלילה הצעירים לא ייקחו חרות לעצמם.

אז, דבר ראשון משווים את היום הזה ליום הכיפורים, מענקים לו מעמד של קדושה. כך, שכל המפגש הבין מיני יקבל משמעות פולחנית דתית... ויעצור במעט את השתוללות היצר בימים אלה.

ואז, בחלוף הדורות, יתכן והסיבה הזו קצת נשכחת, ויתכן והדורות הבאים פרקו עוד קצת עול ואז מכניסים לתוך זה עניינים של תיקון ושל איזון. בדומה לסמיכות של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. סמיכות שיוצרת כאב ושמחה – שכול ותקווה.

כך גם כאן: שבוע לפני ציינו את אחד האירועים הקשים בתולדות עמנו: חורבן שני הבתים. לתוך אירועי החורבן הכנסנו את כל הצרות של עם ישראל החל מחטא המרגלים ועד הצמדת שני החורבנות לאותו היום, למרות שבפועל זה לא נכון.

ואז באים התיקונים: מותו של כל דור המדבר, חזרת הנבואה למשה. לשניהם הקשר ישיר לתאריך הקודם לתשעה באב. התרת קשרי נישואין בין השבטים, התר עליה לירושלים לכל השבטים, קבורת חללי ביתר והחשוב מכל שבט בנימין לא ייכחד. אם נשים לב, כל הסיבות הללו הן סוג של תיקון. וזה מה שחשוב התיקון. כאומר, כל הסיבות הללו מאוחרות לעניין – והעניין הוא החג ההוא בשילה, שלא ברור לגמרי מתי התרחש, ומה היה בו. לתוך חג זה יצקו את סיפור שבט בנימין וקבלנו את הסיבה עליה מדבר רבן שמעון בן גמליאל.

ברשותכם אני רוצה קצת לנתח את הדברים הבאים: חג לה' בשילה מימים ימימה, אירועי פילגש בגבעה, ודבריו של רבן שמעון בן גמליאל ולהתאים אותם במעט לימנו:

התמונה הראשונה המצטיירת לעינינו מחג ה' בשילה אינה ברורה די צורכה. מדובר באיזה חג עתיק כנראה שזהו חג חקלאי, כי אין לו שום תיעוד מלבד התיעוד הזה בהקשר הזה. יתכן ולו לא היה קורה אירוע פילגש בגבעה החג הזה היה נעלם מהתודעה הלאומית והפרטית שלנו.

איך החג הזה נתפס בעיני ציינתי לעיל, מעין חג של חבר'ה צעירים הנמצאים באמצע עבודת הבציר.... תקופה זו שמחה כי היבול הצליח... לילות הירח אפשרו את החיזורים הנחוצים והבנות יוצאות לחגוג עם הבנים. עושה רושם של חג תמים ביותר, מעין אירוע של צעירים וצעירות, אם כי רווי ביצרים מיניים.

אירוע פילגש בגבעה מציב אותנו בפני דילמה קשה ביותר!! תיאור האירוע ממש תואם את אירועי סדום.... והרי כבר טיפלנו באנשי סדום, היינו בטוחים שעניין זה לא יחזור על עצמו. אך לא, הוא חוזר ובגדול!!

ימי המעשה, הם ימים שאין בהם הנהגה חזקה ואין שליט לעם ישראל: "ובימים ההם, אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

אנשי הגבעה רצו לאנוס את הגבר. המארח מציע את בתו הבתולה ואת פילגש האורח.

לכאורה יש כאן אחריות של המארח לאורח, בדומה לתרבות הבדואית. בתרבות זו, המארח אחראי לשלומו של האורח. הפוגע באורח פגע בכבודו של המארח ולכן המארח נלחם על חייו של האורח. הוא מציע את בתו ואת הפילגש. אלא, שלבסוף מוצאת רק הפילגש.

אני מנסה לתאר לי את התרחשות הדברים בבית של המארח באותן דקות.

עומדים חבורה של פורעי חוק, אנשים יצריים שכל רצונם זה משכב זכר.... לאנוס גבר. הם לא מבקשים את האישה אלא את הגבר.

ובתוך הבית, נשענים על הדלת המארח, האורח ואולי עוד מבני הבית. מתנהל דיאלוג בצעקות: "תן לנו את הגבר, אנו רוצים אותו!!"  "אני לא יכול, הוא האורח שלי, אני חייב בשלומו". "תן כבר לפני שנפרוץ את הדלת". "בבקשה, לא, אל תעשו זאת". אנו עומדים לפרוץ, או שתתן או שנפרוץ".... כך מתנהל דיאלוג של צעקות.

 

ובבית האורח מחוויר פנים, מת מפחד חושש לחייו ולכבודו הגברי. ואז בעל הבית, במעין מחווה אצילית מציע את בתו הבתולה. האורח מרגיש לא נעים בכל הסיטואציה ולכן מציע שיוסיף לעניין גם את פילגשו. המארח יוצא החוצה, מחזיק את הדלת ביד ומנהל משא ומתן עם פורעי החוק. הללו מסרבים, הם רוצים את הגבר. ואז בצעד דרמתי, מחליט הגבר לעשות מעשה, הוא פשוט דוחף את פילגשו החוצה אליהם... אולי רצה לנקום בה על שברחה לבית אביה?!? אולי!!

ובכל אופן פורעי החוק, חמי היצר, עטים על הטרף כעדת חיות טורפות אונסים אותה כל הלילה אחד אחרי השני... עוד – ועוד – ועוד.... תנסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה....

לבחורה כבר אין כוח מרוב מכות ומרוב מעשה אונס, היא סמרטוט. ואת הסמרטוט הזה הם זורקים פתח הדלת.

זוהי חברה נטולת רסן, ונטולת שלטון וסדר. כאמור" בימים ההם אין מלך בישראל".

מעשה זה גורם למלחמת אחים קשה והורסנית, שבט מישראל כמעט נכחד.

ואז באים הפיתרונות.... משום מה, אף אחד לא חשב על התרת הנדר, כן חברים ניתן להתיר נדרים, זו לא המצאה של הדור הזה...

כאמור במקום התרת נדרים, מתקנים את המצב בקלקול של אחר - בעוד מלחמה... הפעם יש סיבה למלחמה: "אנשי יבש גלעד (מקרב שבט מנשה) לא יצאו עמנו להילחם בבנימין, זו סיבה מספיק טובה להתנפל עליהם ולחטוף להם 400 בתולות.

והן הבתולות מה דעתן על העניין? הן ממילא לא חשובות! הן ממילא חפץ בידי הגברים! לכן רוצחים את האחים שלהן, את החתנים המיועדים שלהן וחוטפים אותן.

חכו זה עוד לא נגמר... מסתבר שאין מספיק נשים, ואז נזכרים בחג ה' בשילה. ומאפשרים לבני בנימין להגיע לשם ולחטוף. לאחים של הבתולות שיחטפו אומרים, אל תתערבו, אין ברירה, צריך להציל שבט מישראל. אני משער לי שאחד מהם בוודאי אמר לאותם מנהיגים שהחליטו להקריב את אחותו על מזבח הצלת שבט בנימין. "זה בסדר, שאתם רוצים להציל את בנימין, אך למה אחותי צריכה לשלם את המחיר???!!!" ואחד הזקנים בוודאי עונה לו: "אין ברירה, האישה ממלא לא מחליטה עם מי היא מתחתנת אלא, אנו הגברים מחליטים, היא ממלא אין לה דעה.

ובכן זו הסיטואציה חברים....

כעת, נלך לדברי רבן שמעון בן גמליאל, מה הוא אומר: שלא היו ימים יפים כמו שני הימים הבאים: יום הכיפורים – וט"ו באב.  למה, כי בשניהם יש מצב דומה: הבנות לובשות לבן.... שימו לב, לבן. אך לא לבן שלהן, אלא של חברה שלהן.... הן החליטו לבלבל את היוצרות. אם עד עתה חפשנו את המותג, התחלנו עם בחורה כי לבשה "זארה" או בגד של איזה מעצב צמרת,  הרי שבאו הבנות ובלבלו אותנו... אתה כבר לא תבחר במותג, כי המותג אינו שלי...... ובכך עשו הבנות סדר בעניינים: הבליטו את העיקר ודחקו הצידה את הטפל. וכך היו אומרות: : "שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה". אם עד עתה, אתם שחקתם בנו, חטפתם אותנו, היינו כלי שרת, חששנו לצאת לרחוב לבד, הרי עתה אנו יוצאות אל הכרמים, אנו יוצאות ביחד, אנו יוצאות לחולל. אם עד עתה רצית אותי כי חשבת שאני יפה, שמה שעניין אותך בי היה איך אני נראית,  מעתה אני אומרת לך: שא עיניך, פקח עיניך ואל תסתכל במה שאני לבושה, ממלא הוא לא שלי.... אלא, בדוק מהיכן הגעתי, מה החינוך שקבלתי מאיזו משפחה אני.

אנו הופכות את הסדר. אנו מחזירות את העיקר למרכז הבמה ודוחקות הצידה את הטפל החיצוניות. וזו החגיגה הגדולה של ט"ו באב.

 

כיצד חוגגים:

מעניין לעקוב אחר התפתחות מנהגי החג במרוצת הדורות ובעדות ישראל השונות:

* ביום זה אין אומרים תחנון – שהוא מנהג יום טוב.

* בעדות ישראל השונות נהגו להקדיש יום זה לשידוכין ולהיכרויות, או אף לחתונות. אני

   מניח שעצם היותו של יום חול שאין בו איסור מלאכה ומותר לצאת ולנסוע, הדבר הקל

   על המשפחות להיפגש בגנים ולהתארח אצל קרובים, ואז לחבר בין הדור הצעיר.

* הציונות כדרכה ובעיקר בהתיישבות העובדת, חיפשה דרכים לצקת תוכן ערכי

  חדש, עברי, חקלאי לחלק מחגי ישראל עשתה זאת אף כאן. ט"ו באב היה חג המחולות,

  מעין פסטיבל כרמיאל לריקודי עם. ימי הזמריה, פסטיבל חבורות זמר מכל הארץ

  בהשתתפות נשיא המדינה ראשי ממשלה ושאר אנשים חשובים.

* "רוק בישראל" – חג אהבה בצמח בדרך כלל עם שלום חנוך ועוד אומנים. אני זוכר איך

   כנער נסענו בטרמפים לצמח, איך ישנו בשקי שינה מסביב. זוכר בעיקר את תחושת

   החופש הנפלאה של אנשים צעירים, בדומה לאותם מחוללות בשילה מימים ימימה.

* יזמות כלכליות, הזמנים משתנים, אנו כבר בעידן הקפיטליסטי. עידן בו גופים עסקיים

  מעצבים את התרבות ולא גופי התרבות. נשים לב, לחלקם של גופים אלוביצירת

  תרבות בעיקר ב"חגים" מהסוג הזה: יום האישה, יום האם, ט"ו בשבט, ולנטיין דיי,

  סילבסטר וכמובן ט"ו באב. כפפתי בכפיפה זו גם את שני החגים שכלל אינם יהודיים,

  היות ויש מן המשותף בכולם.

  באירועים אלו הגופים העסקיים עושים מבצעים, בחניות, בבתי מלון, בצימרים

  במסעדות ובחנויות הפרחים והמתנות. מועדונים יוצרים אירועים מיוחדים לכבוד יום

  זה. וכמובן תוכניות רדיו למיניהן בהם עוסקים ביום זה.

  גם מקומם של חברות הטיולים (שכותב שורות אלו נמנה עליהן) לא נפקד. טיולי ליל

  ירח זה מכבר הפך לדבר שבשגרה. מוצעים לציבור טיולים מטיולים שונים: "טיולי ליל

  ירח במדבר" – "טיולי טעימות יין" -  "טיולי סיפורי אהבה בירושלים ביפו ובעוד

  מקומות.

  אז היכן אתם בט"ו באב....  אם עדיין אין לכם תוכניות תוכלו לבקר אצלנו באתר

  ולהירשם לטיולים שלנו לכבוד ט"ו באב (לדף טיולים מאורגנים בארץ).

  אגב, לא חייבים להיות פנויים או פנויות כדי לטייל בליל ירח.

 

  העיקר שתשרה האהבה בינינו.... 

יורם טויטו


סיפור מסע,


טיולים מאורגנים ואירועים בטבע.


אם קריאת המאמר עוררה אותכם לפרגון עצמי, או פרגון לבת הזוג/בן הזוג, זה הזמן להזמין לעצמכם מקום בטיול ליל אהבה שיצא בשישי 19 באוגוסט 2016 - להלן הקישור לטיול: טיולים מאורגנים בישראל


דף פייסבוק: facebook.com/masahot


דוא"ל: yorofek@gmail.com


טל: 052-3927060




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב