ברליוז, כלב הבורדר קולי, רעייתי ואני יורדים בכל ערב לקראת חצות לטיול רגלי של כארבעים דקות בשכונה שהיא גם מרכז התרבות של תל אביב.
מקפידים על שעת חצות.
בעת זו יש מעטים לכאורה ברחובות.
בחצות רוב השכנים כבר פנו למיטות, רק אורחינו מהדרום, אלה שמגיעים מראשון, בת ים ואשדוד ופונים לתל אביב כדי להשתכר מאלכוהול תל אביבי שאינו דומה כלל וכלל לזה נניח באשדוד, כבר מבוסמים דיים כדי להתעסק בעצמם ומתעלמים מעוברים ושבים, שאינם שקועים כמותם בהתבהמות ואלכוהול.
העיתוי של העניין הזה טריקי, כי קצת אחרי שלב ההתכנסות, מגיעה שלב ההתפרצות, בה החברים האלה מתחילים להוציא את האנרגיות הטובות, ובהעדר אילוף הולם [במערכת חינוך שבאזורים שלהם הקונספציה אינה קיימת עוד], זה אומר געיות זכריות וצווחות נקביות שמתמזגות יחד לקקופוניה של קולות שמנעימים לדיירי השכונה את הלילות.
[בקטע בין רחוב מרמורק לשופטים, יש 11 פאבים, כשרק אחד מהם היה כאן לפני עשור.]
בתום השלב הזה, בעת שהם מתחילים להתפקח, [שעה שלוש אחרי חצות], מגיע התסכול וזו עת מסוכנת מאוד, בקרותה נשלפים הסכינים ומתחילות הדקירות.
כשורד ותיק במרכז התרבות התל אביבי, אני מודע לשלבים, נזהר בהם, ועד היום תודה לאל, נמנעתי מדקירות.
אגב, אני מוצא את עצמי משתמש במונח "מרכז התרבות" בפעם השנייה בפוסט, למרות שהמבנים המיועדים לרכז את הפעילות התרבותית בשכונה מושבתים לרוב, פרט להופעות ספורדיות של זמרים מזרחיים ו/או כינוסים של חברות הי טק, שמתקיימים בדרך כלל בהיכל התרבות.
"הבימה" מושבת כמעט לחלוטין והפעילות היחידה במתחם קיימת בשני בתי קפה בקצה הצפוני של הכיכר בעת שאחד מהם, "לנצ'נר", נכבש על ידי ארץ ישראלים ארוכי ציציות ושמוטי פיות, שהתנחלו בו על שום הצהרת הכשרות של בעליו והמיקום האסטרטגי של אזור בפלשתינה שעדיין מתקיים בו רוב חילוני ליברלי - אשכנזי, והוא לצנינים בעיניהם מאוד.
---
אתמול, בקטע שבו מתחיל רחוב אבן גבירול, צעדו לפנינו שני אפריקאים ופטפטו, כנראה סיימו יום עבודה של עשרים שעות באחד מבתי האוכל באזור.
אני מאחור, מהורהר, מנותק מן החוויה האורבנית הסובבת, נינוח בתוך מרבצי דיכאון, חושב על כלום וקשור ברצועה לכלב הבורדר קולי האהוב שלי ברליוז.
ואז זה קורה. Out of the blueמזנקים שני שוטרים לבושים שחור על האפריקאים - שנולדו שחור, וגוררים אותם לתוך הניידת החדשה והנוצצת שלהם, ללא קול.
הס, כלומר הדממה בעת המעשה, היא שהעיקה עלי יותר מכל. דממה מעידה על מקצועיות של טורף, שהולם בטרפו ומפתיע אותו ומשתק אותו ולא מאפשר לו למחות, להתנגד, אפילו לא להשמיע קול.
זה ארך לא יותר משלוש שניות ושני האפריקאים נדחסו לניידת, אזוקים המומים, ולי לא נותר אלא למלמל בקול לכיוון השוטרים, "אני מתבייש בכם מאוד, אני מתבייש בכם מאוד".
כמה פאתטי בן אדם יכול להיות?
אתה, כלומר אני מתבייש מאוד.
במה אתה, כלומר אני מתבייש מאוד?
בעבר שלך במוסד שהלבושים בשחור משמשים היום?
בהשתייכות שלך למאגר האזרחי שהניב אותם ומאפשר להם לנהוג כך בבני אדם אחרים באמצע הרחוב?
או שמה הישראליות החדשה הזאת, היהודית, הלבנטינית, נטולת המנטש ונעדרת חמלה ואנושיות שביטויה העיקרי הוא כוחניות והתבהמות.
למי ולמה הזכות להתנפל כך על עוברים ושבים ברחוב?
מה פשעם של הקורבנות?
בסך הכל ברחו מתופת בארצם כדי לשרוד.
בדיוק כפי שברחו הורי מן התופת האירופית והגיעו לפה.
הורי, שהתכוונו לאמריקה ונשבו במקסם שב של שליחי הסוכנות על ארץ ההבטחות האלוהיות.
מה לא הבטיחו להורי, שהיו בעיני המגייסים הון אנושי ראוי. (שנהם אקדמאים, נכס שלא היו רבים שיכלו להתהדר בו בעת ההיא פה).
בעיקר הבטיחו בטחון.
המבטיחים כבר אינם אתנו, אם היו, אפשר שהייתי מקיים אתם שיחה ומבקש הבהרות.
כי במדינה בטוחה לא חוטפים כך אנשים ברחוב.
נעמדנו על המדרכה באבן גבירול, מול הניידת והבטנו המומים בשוטרים, לאחר שדחסו את שני האפריקאים למכלאה המסורגת מאחור, חזרו חככו בדעתם אם להמתין לעוד.
הרי יש במכלאה ברכב עוד מקומות.
ואלו אני מלמלתי: מתבייש בכם מאוד, מתבייש בכם מאוד.
כמה פאתט יכול הבן אדם להיות?
מתוך ההלם והתסכול, זה היה הדבר הכי נכון עבורי, אולם הוא הספיק לאחד מהם לשגר בי מבט מרושע ומתנשא ולשלוח יד לטיזר בחגורתו.
הפסקתי למלמל. זעם נורא חנק אותי מבפנים בגרון.
רציתי להתנפל על השוטרים ולתת לשני האפריקאים דרור.
ייחלתי לעשות משהו, עשיתי כלום, בהיתי בשני הלבושים בשחור ממתינים לטרף הבא שכל פשעו שנולד שחור.
שחור, שחור, שחור.
הצבע השולט בסיטואציה שנקלעתי אליה, שחור, שחור, שחור.
שני אנשים שנחטפים כי נולדו שחור ושני אנשים חוטפים אותם, כי לבושים בשחור.
מה מצפה לאלה שנולדו שחור?
מקום עלוב בלב המדבר, שבה מרכזים אותם עד ש"יהיה טוב".
מחנה שמרכזים אותם עד שיהיה לכולם טוב.
את הסבתא שלי רכזו בברגן בלזן, גם שם הם רק רצו שיהיה לכולם יותר טוב.
כאן חושבים שהשחורים מפריעים להיות יהודי טוב, שם חשבו שהסבתא שלי מקלקלת את האידיליה ארית, ורק רצו שיהיה להם יותר טוב.
שם היה קשה להבחין, אז היה כוכב משושה, צהוב.
כאן אין צורך בכוכבים, האנשים המיותרים שלנו נולדו שחורים וקל לזהות אותם גם בלי כוכבים.
רק דבר אחד לא הבנתי, איך ידעו הלבושים בשחור, ששני האפריקאים שחטפו אינם יהודים מאתיופיה, הרי גם הם נולדו שחור.
צריך להעריך מקצוענות.
שאפו.
אני עמדתי, לא מלמלתי עוד. אקדח טיזר מזיק מאוד לבריאות.
כעבור כמה דקות, נשרכתי משם, לכיוון מרכז התרבות שאין בו תרבות עוד.
הייתי חנוק מזעם. הייתי מתוסכל מאוד.
נזכרתי שפעם הייתי גאה להיות חלק מפה.
היום כבר לא.
ממש לא.
כותב, מבקר ומייחל.
