הילד בן שלושים - על דיכי ועל דיכאון קליני 

הילד בן שלושים, והוא שוכב כבר חודש במיטה ולא מוכן לקום. הילד בן שלושים, והוא לא קם ומסרב לחלוטין להתמודד...

חבל מאוד שקיימות במדינת ישראל וברחבי תבל רבבות רבות של משפחות שלא מקבלות את היותו של אחד מבניהן בדיכאון. כאילו שמי בדיכאון עושה זאת בכוונה. כאילו שהוא יכול אם רק ירצה פתאום לקום ממיטתו ולהתחיל לתפקד כאחד האדם.

אם היה זה כך, אז דיכאון לא היה שם של הפרעה נפשית אלא שם של מצב רוח חולף. ואכן דיכאון קל המכונה בסלנג דיכי הוא באמת מצב רוח שיחלוף כלא היה. ואולם, כאשר מצב רוח שכזה מתמיד ומעמיק לאורך ימים ושבועות, אז מן הסתם לא מדובר בתופעה זמנית וחולפת, אלא מדובר בדיכאון קליני שהיא הפרעה נפשית ידועה הכרוכה בסבל תהומי ושיש לטפל בה ויפה שעה אחת קודם.

לפי הבנתי, אחד הסימנים המייחדים דיכאון קליני על פני דיכי הוא: שהאדם החולה/ המדוכא אינו מסוגל בשום פנים להוציא עצמו ממצבו בכוחות עצמו אלא דרושה לו עזרה חיצונית/ טיפולית. בבחינת מאמר חז"ל: "אין אסיר מוציא עצמו מבית אסורים".

במקרים רבים, בתחילת ההפרעה קשה להבחין בין מצב של התקף דיכאוני שהולך ומחריף המרתק את הסובל למיטה או לבית (דיכאון קליני), לבין מצב בו מדובר בסוג מסוים של חולשה רגעית (דיכי) ולעתים אף בניסיון להתחמק ממטלות החיים (מניפולציה).

בכל מקרה ובכל שלב, לדעתי, זו תהיה שגיאה גסה וחמורה לפגוע או אפילו ללעוג לאדם הסובל מדיכאון, גם אם אנו בטוחים בליבנו שאינו סובל מדיכאון קליני. זאת, מפני שאם מדובר בתחילתה של הפרעה, הדבר עלול להביא להחמרה רבה במצבו הדיכאוני ובאמת עלול הוא לגלוש לדיכאון חולני. כמו כן, כל פגיעה באדם שכזה שכל מערכותיו חשופות וקרועות תגרום לו סבל נפשי בל יתואר.

ואכן בתחילה אין למשפחה מיד דרך מדויקת לדעת בבירור אם מדובר בהפרעה נפשית או במניפולציה כלשהי, שמטרתה להתנער מחובות כלשהן. לפעמים, יקשה על בני משפחת המדוכא להשלים עם מצב מעורפל שכזה, ולא בהכרח מתוך רצון רע אלא מתוך חוסר הכרות עם תופעות מעין אלו. עם זאת ברור, שמשך הזמן - בו האדם מצמצם את פעילותו ותקוע בבית או ממש במיטה - מהווה גורם חשוב לצורך הערכת המצב על ידי המשפחה או המטפלים. כי אדם יכול לעשות "הצגות" יום, יומיים, ואולי אף כמה ימים - אך אם חולף שבוע ועוד שבוע ואין שינוי במצב אין מנוס מפניה לקבלת עזרה מגורם מקצועי שיאבחן ויטפל.

לפי הבנתי, בדרך כלל תגובה בוטה ותוקפנית מצד המשפחה, שלפעמים נובעת גם מכאב אמיתי וחוזרת על עצמה בעוצמות שונות, מהסוג של: "קום כבר לעבודה, עצלן ובטלן שכמותך!" כאמור, אינה נובעת כתוצאה מרוע לב אלא מבורות רבה ביחס למאפייני הדיכאון הקליני.

כאשר הייתי נתון בדיכאון, הורי ז"ל מעולם לא התייחסו אלי בקשיחות ובאכזריות. כי הורי היו אנשים שסבלו בעצמם מהפרעות נפשיות שכללו גם מצבי דיכאון קליני. לכן, הם היו תמיד אמפתיים, רחמנים ומתחשבים. אכן אין חכם כבעל ניסיון.

באופן פרדוכסלי לפעמים שני הורים נפגעי נפש עשויים להוות יתרון לבנם המתייסר.