לצאת מכלוב הזהב ולהישאר בחיים. 

מצא תמונה שלך כילד קטן. תמונה שנמצאת באלבום התמונות אצל ההורים שלך.

תביט על הבגדים שאתה לובש, על התסרוקת שלך. היזכר איפה זה צולם. מה היתה הסיטואציה? מי צילם אותך? איך נראו הפנים שלך? איזו הבעה היתה להם?

הבט בתמונה הזו במשך דקה תמימה.

תאר לעצמך שאתה, מי שהנך היום נמצא שם, עובר לך במקום. מריח את הריחות, שומע את הרחש שאופף אותו. תאר לעצמך שאתה נעצר ליד הילד הזה שבתמונה ומביט בו.

הילד הזה מרים את עיניו ומביט עמוק לתוך העיניים שלך ושואל אותך:

האם אתה מאושר?

האם הצלחת להגשים את החלומות שלי?

האם אתה עושה את מה שאני אוהב? האם אתה שלם עם מה שאתה עושה?

האם הצלחת להשיג את מה שרציתי להשיג?

האם המשפחה שלנו בסדר? האם אתה ביחסים טובים עם כל האהובים שלי?

ממה עלי להיזהר? מה יכול לפגוע בי כשאגדל?

ענה לילד. ענה לו בקול רם. ללא תירוצים - פשוט ענה לו. אם אינך מסוגל לעשות זאת בקול רם - כתוב לו את התשובות שלך.

אם אתה ממשיך לקרוא את המשפט הזה, נראה שעליך לקחת לעצמך טישו ולהתאפס קצת לפני ההמשך...

כמה חרטה יש בך עכשיו? על מה אתה מתחרט?

לא אלטף אותך ונגיד - זו לא אשמתך. גם לא אסכים איתך שככה זה בחיים. כי זה לא. "ככה זה בחיים" עבור מי שהיית עד עכשיו. עבור מי שעוד לא התעורר. וכדי לצאת מהמקום הזה יהיה עליך להסכים - המצב שלך הוא התוצר של הבחירות שלך ורק שלך!

בסך הכל עשית את מה שלימדו אותך לעשות. את מה שנהוג לעשות. זה נכון.

פעלת כמו רוב האנשים. כשחיפשת לך את הקריירה, את הדרך להסתדר בחיים - הקשבת להורים שלך. הקשבת לחברים שלך. הקשבת ליועצים. נתת להם את הכוח לקבוע לך את גורלך.

שאלת כמו כולם "איפה אני יכול לעבוד?"; "מה אני יכול לעשות?" ; "מה אני כבר מכיר?" ; "איפה יש כסף?" ; "מה הטרנד הבא?" אלו השאלות של רוב האנשים. רוב אלו שהיום, לאחר שנים שהם תקועים באותו המקום, גם אם התקדמו בו ואם לאו, קוראים את המאמר הזה בדיוק כמוך. אלו השאלות של אלו שמרגישים שהם לא באמת נהנים מהחיים שלהם. שהם לא באמת ממצים אותם. שהם לא ממש זוכרים את החלומות שלהם או שויתרו עליהם מזמן. אלו שמרגישים כלואים בתוך כלוב של זהב שקוראים לו "משרה". הג'וב הזה שמכניס להם את המשכורת בכל חודש, קונה להם אוכל הביתה ומשלם את המשכנתא והחוגים של הילדים.

אלו שמתחילים לשאול את עצמם - לאן כל זה הולך? אלו שמבינים כבר כי בסוף גם הם ימותו. ובנקודה הזו, שם, קרוב לאותו מוות בלתי נמנע, ישאלו את עצמם את אותם השאלות ששאל אותם אותו ילד.

הגיע הזמן.

הגיע הזמן לשאול את השאלות הנכונות, וזה אף פעם לא מאוחר מדי!

השאלות שאלו שקמים עם חיוך בכל בוקר שואלים את עצמם. השאלות שאלו שאתה מביט בהם ומקנא על שהצליחו בחיים. השאלות של אלו שאתה מספר לעצמך שהיה להם מזל.

מה אתה אוהב לעשות? מה אתה משתוקק לעשות? במה אתה ממש ממש טוב? הרבה מעבר לאחרים? מה גורם לך להיות משמעותי? מה אתה נותן לאחרים שהופך אותך למשמעותי עבורם? והשאלה הנכספת - איך תוכל לחיות באושר ועושר מאותם הדברים?

במצבך, מן הנכון גם להוסיף: איך לעזאזל עושים את זה עכשיו?

עברת עד כה כברת דרך. למדת, עבדת, רכשת ניסיון. אתה חושש שאם תעשה את הצעד הזה - תתחיל הכל מאפס.

זה יזעזע את בת/בן הזוג שלך - שפוחד מחוסר היציבות.

זה יגרום לך חוסר שקט.

זה יעמיד אותך במבחן שממש לא בא לך לעמוד בו!

ואני שואל אותך: אם תישאר איפה שאתה - איזו דוגמא זה יתן לילדים שלך? עד כמה הם מאושרים לראות את ההורה שלהם מתפשר על החיים שלו? עד כמה טוב לך להתבוסס ברחמים עצמיים וברחמים של הסביבה? לאן נעלם האומץ הזה שהיה לילד הזה בתמונה?

זה תהליך.

זה לא זבנג וגמרנו.

אני אומר בעצם, שזה לא יקרה מחר בבוקר ולא בבת אחת!

זה להתחיל בצעד ראשון של לחשוב ולהגדיר מה אתה רוצה. זה להמשיך בלתכנן את זה ולפעול מדי יום בצעד קטן נוסף. זה להוביל את עצמך למאסה קריטית שתגרום לך לשרוף את הספינות וללכת על זה בכל הכוח!

זה לדעת ולרצות להיכשל. כי באותה המידה בדיוק - זה לדעת ולרצות להצליח.

זה להבין שלעולם לא יהיה זמן מתאים לכך! כמו שלעולם זה לא הזמן המתאים למות!

זה לחזור להיות הילד הזה שבתמונה - עם כל הידע והניסיון שצברת - ופשוט - לעשות את זה.

אני קורא לך לגדל ביצים ולשבור את כלוב הזהב שלך צעד אחר צעד. כמו לחפור מנהרה אל החופש בכפית. אני נותן לך את הכפית. אם תנעץ אותה ותתחיל לחפור - זו כבר הבחירה שלך. הזמן הטוב ביותר לנעוץ את הכפית הזו היה לפני שנים רבות. הזמן הטוב ביותר הבא - הוא עכשיו!