האם ואיך אתם מביאים את הגוף אל גוף הידע שלכם? 

כמה זמן/תשומת לב אתם מקדישים לקשר שבין הגוף שלכם, וגוף ה"ידע" שלכם?

האם יש בכלל קשר בין שני אלה?

ומה זאת אומרת: " להביא את הגוף אל גוף הידע?"

 האם יש ידע שהוא בגוף?

 האם ואיך מה שאני 'יודעת' על העולם מושפע מאיך שאני יודעת אותו? 

 מאמר קצר זה עוסק באופן בו אנו מביאים את הגוף שלנו אל תחומי הידע שלנו, ולאו דווקא רק אל הידע הגופני-תנועתי, אלא גם אל הידע הנחשב 'קוגניטיבי'. 

"ידע" הינו מושג מורכב. באופן מסורתי, בעולם המערבי, כשאנו משתמשים במונח 'ידע', לרוב אנו מתכוונים לידע קוגניטיבי, כזה המספק תשובות "על" דבר/תופעה/תהליך וכדומה. זהו ידע מילולי, בעיקרו, הנשען על עובדות. עם זאת, במרחב הידע האנושי, אין זה סוג הידע היחידי. בנוסף על ידע קוגניטיבי יש לנו סוגי ידע נוספים: ידע מעשי, ידע רגשי-חווייתי, ידע גופני, ידע מוטמע ועוד. למרות מגוון רחב זה של סוגי ידע, עדיין אנו מוצאים את עליונותו של הידע הקוגניטיבי בחברה המערבית העכשווית, ואת ההגמוניה שלו הן ברובד התיאורטי, והן במעשי- הכולל חלוקת משאבים, הערכה אקדמית וכדומה. נקודה וחשובה לזכור היא שגם גוף הידע התיאורטי שאני יודעת, מאוחסן בתוך גופי באופן שעדיין איננו יודעים במדוייק את פשרו, אך הוא מערב תהליכיחם פיזיולוגיים וכימיים- גופניים.

רובנו הגדול לא עוסק בתורות של ידע, אבל כולנו- ללא יוצא מן הכלל- מעביר ומשתמש בידע באופן יומיומי- במפגש עם אנשים, בעבודה. אם אנו מורים, מרצים, רופאים, אחיות, מטפלים, מאמנים אישיים ועסקיים, מנחי קבוצות וכדומה, אבל גם....אם אנחנו טכנאים, מוסכניקים, טבחים עוד ועוד- אנו עוסקים בהעברת ידע ובשימוש בידע בעבודתנו.  

ועכשיו עולה השאלה- כיצד אנו עושים זאת, והאם אנו יודעים שאנו מביאים את הגוף שלנו אל גוף הידע שלנו, וכיצד. בגלל קוצר היריעה- בחרתי להתייחס בדוגמאות למורה ופסיכותרפיסטית, אך ניתן להקיש מהם לכל מקצוע, כמובן. ההתייחסות למגדר הינה צורך של השפה. הכוונה היא לשני המינים גם יחד).

בתחומי האומנויות, ההוראה, האימון והטיפול, למשל, אנו משתמשים בידע  קוגניטיבי כבסיס קונספטואלי-חשיבתי בתוך תהליכים המערבים גם את עולם הידע הרגשי, הגופני, החווייתי והמוטמע. למעשה, גם בהוראה פרונטאלית 'מסורתית' בה המורה עומד ומעביר ידע באמצעים וויזואליים של לוח ומצגת, גם בטיפול פסיכותרפיסטי 'רגיל', בו המשתתפים יושבים ומשוחחים - נוכח הגוף ומשפיע על התהליך. מה שמביא איתו המורה משפיע על התקשורת עם התלמידים, ומה שמביאה הפסיכותרפיסטית משפיע על מטופליה- ולהפך.

באופן מרתק, הבחירות שאנו עושים מבחינה תנועתית- משפיעות על האופן בו אנו מנהלים את תהליכי התקשורת הנקראים הוראה/טיפול/אימון וכד'. כאן אני בוחרת להתייחס לגוף ולתנועה באופן שמרחיק לכת ממה שמקובל, במקרה הטוב, בתחום הנקרא "שפת הגוף".  אני מתבוננת במה שנמצא מתחת, מעבר ומעל למודעות של הפסיכותרפיסטית לאופן ישיבתה שלה או של המטופלת (פתוח או סגור), לטון הקול, לתנועה בכפות ידיים וכד', או המודעות של המורה ליציבה, למידת התנועתיות בחדר/עמידה במקום ולתנועת הזרועות. 

ולמה אני מתכוונת במילה "בחירות"? רודולף לאבאן, מחלוצי התיאורטיקנים של  תחומי המחול והתנועה במאה ה-20, חילק את התנועה למרכיבים, המאורגנים בתוך חמש קטיגוריות עיקריות: גוף, פעולות, מרחב, דינמיקה ויחסים.

 כל קטיגוריה מחולקת לתתי- מרכיבים, היוצרים יחד מעין פאזל ששמו "תנועה". לאבאן, שהיה פנומנולוג בגישתו, נוכח במחקריו כי כל אדם נוטה לעשות בחירות מסויימות מתוך מגוון האפשרויות התנועתיות, וכי הוא נוטה לחזור על בחירות אלה באופן היוצר דפוסים. דפוסים אלה יוצרים את מי שאנחנו, את האופי שלנו. מעבר לזה, הדפוסים גם מבטאים את עולמנו הפנימי, וגם יוצרים אותו. כיוון שאנשים שונים יוצרים דפוסים שונים מתוך אותו מגוון אפשרי של מרכיבים, הרי שקיים כאן מרכיב אפשרי של בחירה, גם אם ברובה הינה בלתי-מודעת.

• אז איזה בחירות אני עושה, וכיצד זה יכול להשפיע על האופן בו אני מתייחסת ומשפיעה על מה שאני עושה והאנשים הנמצאים בתקשורת איתי?
• איזה בחירות עושים אנשים אחרים, וכיצד הבחירות האלה משפיעות עלי?
• ואיך כל זה בכלל מתרחש בתוך סיטואציה בה הגוף, כביכול, אינו הענין, כמו בסיטואציה של שיעור אוניברסיטאי, או של טיפול פסיכותרפיסטי?

הבחירות שלנו נעשות בכל היבטי התנועה וגם, לדוגמא, ברובד הדינמיקה. הדינמיקה, שהיא הנותנת "צבע" ומבע מלא לתנועה, מורכבת מארבעה מרכיבי תנועה: משקל, מרחב, זמן ושטף, המכילים כל אחד מהם שני פרמטרים מנוגדים, הנמצאים על קווי רצף. כך- ארבעה קווי רצף. הבחירות שאנו עושים על רצף המשקל, המרחב, הזמן והשטף- מושפעים על ידי גישה פנימית היכולה להיות 'לוחמנית' או 'מתענגת'.

זה נעשה מעניין כאשר מבינים כי לכל מרכיב יש קורולציה עם מרכיב רגשי-התנהגותי. כך, המשקל משויך למידת הכוח שאנו שמים לתוך הדברים שאנו עושים, לנכונות והרצון שלנו 'להטביע' חותם. מתוך השימוש במשקל מתפתחת הכוונה והנחישות שלנו לבצע דבר מה;

השימוש במרכיב המרחב מעיד על הפוקוס ותשומת הלב שאנו נותנים לדבר/לעולם;

השימוש בזמן מבטא את האופן בו אנו חווים את מעבר הזמן ומשוייך לאינטואיציה;

ומרכיב השטף- נמצא בבסיס כל הפעולות שאנו מבצעים ותומך ביכולת להוציאן אל הפועל. מרכיב זה משוייך לרגשות והרגשות.

בחירות דינמיות בלתי מודעות אלה משפיעות על האופן בו, למשל, אנו בונים שיעור/הרצאה/טיפול/אימון /סדנה. לדוגמא:

האם השיעור שלי מורכב ממעברים רבים בין נושאים ודרכי למידה- היוצרים מקצב זמן פתאומי; או בחרתי נושא אחד בו אני משתהה עד סיומו כולל זמן לשאלות, ויוצרת כך חוויית זמן נמשך?

או- האם תכננתי מערך שיעור במתווה מסוים, אשר וסטייה ממנו, על ידי שאלות או רעיון שעלה המהלך השיעור, אינה נראית לי אפשרית;

או שמא- המתווה פתוח וגמיש יותר להשפעות תוך כדי האינטראקציה.

ומה לגבי השטף של השיעור שלי- חופשי, זורם, אסוציאטיבי ופתוח לתוספות ושיתוף או עצור, נשלט, כאילו מושכות עוצרות אותו?

 והשימוש במשקל - האם יש נושא המקבל משקל גדול יותר מאחרים. מדוע?

כיצד יושפע השיעור או הקורס שלי אם נושא אחר/היבט אחר של נושא יקבל יותר משקל? כיצד אושפע אני עצמי? היחסים ביני ובין גוף הידע שלי, שלא לומר גופי, הינם דו-צדדיים.

ומה יקרה אם, באופן מודע ויזום, אשנה את הבחירות ההרגליות שלי?

כיצד ארגיש בגוף/ברגש?

מה יקרה לתהליכי החשיבה שלי?

השינוי בבחירות הרגילות שלנו מייצר חוויה המעצימה אותנו ואת הסובבים אותנו. עצם המודעות שלנו לגופנו ותנועתו, הופכת כל אירוע, לרגע של "כאן ועכשיו". רגע כזה  מעצים אותנו כיוון שהחוויה שלנו את עצמנו וגופנו הופכת את מה שאנחנו עושים ל embodied, מגולם בגוף, נחווה בגוף. ברגע זה נפתח הפתח להרחבת רפרטואר האפשרויות והסגנונות האישי שלנו, ואנו יכולים לבחון את דפוסינו הרגילים, ולבחור בדפוסים שאינם רק אוטומטיים. גם תלמידינו/מטופלינו מועצמים, כיוון שהחוויה של embodiment שלנו- מחלחלת ומועברת גם אליהם, ומשום ששינוי סגנונות מאפשר ליותר תלמידים/מטופלים להתחבר אלינו ולהיות שותפים פעילים. 

ומה לגבי הפסיכותרפיסטית מתחילת הסיפור?

הפסיכותרפיסטית יכולה, למשל, לבחון לא רק את מנח הישיבה שלה, אלא גם האם היא נוטה להגיב למטופלת, ולשוחח איתה כשהיא יוצרת קשר/תנועה מתוך מרכז גופה, או מהקצוות? האם יש רצף תנועתי סימולטני או של חלק אחר חלק, ובאיזה אופן עובר הרצף בגופה? ומה לגבי סימטריה- האם שני הצדדים נעים, או האם צד אחד של גופה דומיננטי יותר בשיחה, ואיזה?  והאם וכיצד זה משפיע על המטופלת?

אבל כיצד כל זה קשור לתהליך הטיפולי, בוודאי תשאלו?

ובכן, למשל, יכולה המטפלת לבדוק האם היא נוטה בטיפול לגשת אל "לב העניין", לפעמים "על חשבון" פרטים קטנים הנראים "שוליים"/"בקצוות"?

האם ההרגל שלה הוא לעקוב אחר קו מסוים של מהלך טיפולי, ליניארי, או האם היא יכולה להתחיל בדבר אחד, ולתת למהלך "להתגלגל" מדבר לדבר?

האם היא רגילה לתת משקל גדול או קטן יותר לחלקים שונים במפגש הטיפולי- כגון, התחלה או סיום, והיכן עוד היא מוצאת דגשים אלה בחייה?

עד כמה מושפע הטיפול על ידי הבחירות התנועתיות/הסגנון התנועתי האישי שלה?

בחינה של דפוסי תנועה, ובחירות חדשות בתוכם, יכולים להפיק תוצאות מדהימות בתוך תהליכים, אשר, כביכול, אינם תלויי גוף, כאשר אנו מביאים את הגוף שלנו אל תוך גופי הידע שלנו. גם אם אין יחסים מובהקים מוחלטים של 1:1 בין דפוסי התנועה ודפוסי ההתנהגות, מחקרי שטח רבים מראים כי קיימת קורולציה ברמה גבוהה למדי.

המחשבה שדפוסי התנועה משפיעים עלינו או על אחרים רק בתוך תהליכים משלבי-גוף הינה טעות נפוצה, המשאירה אותנו ללא החוויה המיוחדת של embodiment, של גילום גופני של מי שאנחנו, מה שאנחנו יודעים- בגוף, בנפש, בשכל, האופן בו אנו פועלים בעולם והאופן בו אנו משפיעים על העולם סביבנו, ומושפעים על ידו. 

ואתם-איך אתם מביאים את גופכם אל גוף הידע שלכם?

ואיזה ניסויים אתם יכולים לעשות בהרחבת הרפרטואר שלכם?

נסו...וכתבו לי בתגובות למאמר.