פסיכולוגיה טרנספרסונלית מהי? 

העידן החדש בפסיכולוגיה

הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית היא תחום חדש יחסית בפסיכולוגיה, שנוצר בארצות הברית בסוף שנות השישים. מתייחסים אליו גם כזרם הרביעי בפסיכולוגיה (שלושת הזרמים הראשונים היו הפסיכואנליזה, הבהביוריזם, וההומניזם).

משמעות המושג טרנס-פרסונלי, הוא "מעבר לאישי". תחום זה של הפסיכולוגיה חוקר את התפתחות האדם מעבר לרמת האגו. הפסיכולוגיה הקונבנציונלית חוקרת את האדם כאינדיבידואל, ומגדירה את גבולות העצמי באופן חד. כל מצב שבו תפיסת הגבולות הללו מתערערת נחשב למצב פתולוגי. הפסיכולוגיה הרוחנית, לעומתה, רואה את גבולות העצמי כמשהו גמיש יותר ואת ההתרחבות של האגו כמצב טבעי ואפילו רצוי, בשל הפוטנציאל שיש בכך ללמידה והתפתחות. מסיבה זו, חוקרים טרנספרסונליים מציבים במוקד המחקר שלהם את החוויות הרוחניות ומצבי התודעה החלופיים.

קרל גוסטב יונג נתפס כפסיכולוג הטראנספרסונלי הראשון. בין התיאורטיקנים הנוספים של זרם זה נמנים אברהם מסלאו, סטניסלב גרוף, וויקטור פרנקל. כולם הושפעו מההתעוררות הרוחנית במערב בהשראת תורות המזרח, ושילבו בתאוריות שלהם עקרונות מן הבודהיזם, ההינדואיזם והטאואיזם. מקור השראה נוסף עבורם היה שינויין של פרדיגמות מדעיות, כגון תורת הקוונטים, שסללו את הדרך לראייה חדשה של היקום ומקומו של האדם בתוכו.

האתגרים של הפסיכולוגיה הרוחנית

אפשר לתאר את הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית כפסיכולוגיה רוחנית. אבל המושג "רוחניות" הוא מושג בעייתי להגדרה. מנקודת הראות הטראנספרסונלית - רוחניות היא גדילה מעבר לגבולות העצמי, או התפתחות מעבר לאגו. מהות החוויה הרוחנית היא חיבור למשהו גדול יותר, משהו שמעשיר אותנו באופן שלא אפשרי עבורנו לולא אותו חיבור. חוויה רוחנית הופכת את היחיד לחלק מאותו "משהו גדול", שהוא מעבר לאני. ההזדהות עם השלם מעניקה לאדם החווה תודעה רחבה יותר כפי שלא הכיר, ומזרימה לתוכו אנרגיות אליהן לא היתה לו גישה קודם לכן.

היות וחוויות רוחניות נוטות להיות זמניות, המבחן האמיתי מגיע לעיתים דוקא בחזרה אל המציאות הארצית. האתגר האמיתי הוא לחיות את החיים הרגילים, להן קרא מסלאו "חווית המישור". לאחר "חווית השיא" שעבר האדם אין הדבר פשוט כלל ועיקר. האדם המואר באמת הוא זה שחיי היומיום שלו עוברים שינוי לאור החוויה הרוחנית שעבר.

אחד המכשולים העיקריים שחווה האדם שעבר חוויה רוחנית בהעברת החוויה אל המציאות היומיומית היא השפה. השפה היא הכלי העיקרי שיש בידי כולנו בכדי לתאר דברים, כולל חוויות רוחניות. אבל השפה היא כלי השייך לתחום ההגיון, לו אין גישה אל המימד הרוחני. אפילו המילה "הגדרה" באה מהמילה "גדר", כלומר הפרדה, בעוד שמהותה של החוויה המיסטית הוא חציית הגבולות לעבר חיבור ואחדות.

תודעת האחדות והתרחבות אל מעבר לאגו

הפסיכותרפיה הטראנספרסונלית מכירה בתאוריות של הגישות שקדמו לה, ומוסיפה עליהן את המרכיב הרוחני. הנחת המוצא שלה ששונה משאר הזרמים אומרת שהתפתחות של האדם לא מסתיימת עם הבשלת האגו בשנות חייו המוקדמות, אלא ממשיכה לאורך כל חייו, ומתוארת בגישות של תיאורטיקנים כמו קן ווילבר.

קן ווילבר ("קיצור תולדות הכל") הוא פילוסוף הרואה בהתפתחות התודעה את התרחבות גבולות של הזהות העצמית. למען הגדרת זהותנו, אנו נוטים למתוח גבול בין מה שאנחנו ובין מה שאנחנו לא. מיקומו של הגבול הזה הוא המדד להתפתחותנו. ככל שאדם עובר תהליך מתקדם יותר של התפתחות רוחנית - קו הגבול מתרחק מ"מרכז האגו". בכל צעד התפתחותי נוסף שעובר האדם מתרחשים שני דברים: הגבולות מתמוססים בהדרגה, והאדם מכיר בדברים שעד אז הגדיר כ"לא אני" כחלק מהעצמי החדש. כאשר שלב ספציפי מושלם, מותח האדם את קו הגבול החדש. טכניקות רוחניות שונות מהוות חלק ממה שאנו מגדירים רוחניות, לדוגמא מדיטציה. כלים אלה מהווים דרכים לתרגל את הרחבת התודעה האישית.

לתהליך הזזת הגבול מתלווים משברים תמידיים, שכן כל גבול הוא מוקד לעימות, בהיותו חייץ בין שתי מהויות מנוגדות (אני ומה ש"לא אני"), והזזת הגבול כרוכה באי נוחות פסיכולוגית. היעד הוא לעבר חווית האחדות, בה נמתח האגו עד הקצה, ומזהה כל דבר שקיים כחלק מהעצמי החדש. זהו המעבר מעבר לראיית עולם של הפכים ודואליות. האדם המואר מבין שכל העולם הוא מארג אחד, והפכים הם השלכה של התודעה האנושית ונטייתה לראות את העולם במונחים דואליים.

הקושי  העיקרי בהתפתחות אל מעבר לאגו, או בהרחבת הגבולות של האגו, היא שלצד הידיעה שיש משהו גדול מאיתנו, אליו אנו שואפים להתחבר, מתעורר גם פחד בסיסי של האגו מלאבד את זהותו בתהליך האיחוד. הפחד הזה מייצר מאבק פנימי תמידי בין התרחקות מתודעת האחדות והתקרבות אליה. מאבק זה הוא המייצר את חווית המשבר הרוחני, אליה מתייחסים בספרות בתור "הלילה האפל של הנשמה". משבר זה מאופיין בתחושת חוסר מוצא, הליכה לאיבוד, והרגשה ששום דבר אינו נכון. בתרבויות שמאניות כונתה תוצאת המאבק הפנימי הזה "המחלה השאמאנית". ריפוי המחלה מתאפשר רק כאשר תבוא כניעה של האגו וההתנגדות תיפסק. או אז ההפרדה מן העולם תעלם, המודעות תתרחב לכל עבר וכוון, וההארה תבוא.