בשנת 2000 נכחתי בהרצאה מרתקת של העתידן דוד פסיג. פרופ' פסיג תיאר מודל הקושר את החוסן הכלכלי של מדינה לדומיננטיות של טווח הגילאים 35-45 בקרב האוכלוסייה. לדבריו, בגילאים אלו האדם נמצא בשיא הצריכה של חייו – כבר לא צעיר חסר דאגות, אלא מתחתן, מוליד ילדים ונכנס למסלול ההמראה של החיים. בתקופת חיים זו, האדם צורך והרבה, ללא קשר ליכולת השתכרות שלו. צריכה זו מניעה וממריצה את הכלכלה.
לכן, כאשר אחוז טווח גילאים זה גבוה יחסית לכלל האוכלוסייה, הכלכלה שועטת קדימה. וזה קורה אם יש כסף, או אם אין!
עד לכאן, דבריו נשמעו הגיוניים. אולם בשלב זה הוסיף פסיג דבר נוסף שנראה לא אמין: הוא אמר כי בעוד שנה שנתיים אחוז האוכלוסייה הזה יהפוך דומיננטי בישראל ולכן הכלכלה שלנו תפרח, ללא קשר לכל נתון או החלטה כלכלית אחרת. קצת קשה להיזכר כיום, אבל עד לאותה השנה השכילה הכלכלה הישראלית להפגין יכולת כושלת בצורה עקבית למדי. בשנת 2000, שום תיאורה או מודל עתידני לא נראה שיצליחו להתניע את כלכלת ישראל. לשמחתו של עם ישראל את ההמשך כולם מכירים.
המודל שאותו הציג פסיג פשוט ואפקטיבי. הוא נראה הגיוני ותמים, וגם מנבא בצורה מוצלחת למדי התנהלות כלכלית. אך נדרש מבט לעומק כדי להבחין עד כמה הוא מדויק. המילה שעולה לי בראש היא "אכזרית". המודל מדויק בצורה אכזרית.
נתחיל בכך שעל פי המודל, מגיל 45 מתחילים לחסוך. חיסכון במובן האישי הוא פעולה נכונה. בהקשר הכלכלי הוא פעולה של לחיצה על הבלמים. תסתכלו על יפאן ואירופה.
הצד השני של המודל גורס שצעירים אינם מקור לצמיחה. לא בגלל שהם אינם עובדים, אלא בגלל שההוצאות שלהן נמוכות. מבחינת המודל, צעירים במקרה הטוב אינם מוסיפים ואינם גורעים. במקרה הגרוע – מהווים נטל. במחשבה ראשונה זה נשמע הזוי ותלוש. במחשבה קצת יותר עמוקה זה... איך אמרנו קודם? אכזרי.
אבל זה עוד כלום. בטווח גילאים 35-45, מה שנקרא פעם "יאפים", ההוצאות מטפסות בתלילות. האנשים כאמור מוציאים כסף רב שאינו מותרות. כמה כסף? המון. יותר מעשרת אלפים ש"ח בחודש, ורובם אף יותר מעשרים.
ברור כי נתון זה משמח מאד כי הוא הוא המניע האמיתי של הכלכלה. מנוע הצמיחה של ישראל בעשר השנים האחרונות. הנתון הזה ולא הורדת מיסים, התנהלות מוניטארית ושאר תיאוריות הוא הסיבה העיקרית לצמיחה. ברור כי גם לשאר הפרמטרים יש השפעה. אבל משנית. כשהעם מוציא הרבה כסף ויהי מה, הכלכלה צומחת. היא לא יכולה שלא.
אם כך, מה הבעיה? ובכן, יש כאילו שיכולים גם להכניס עשרים אלף ש"ח בחודש לא רק להוציא. חלק אפילו יותר. אבל אלו הם המיעוט. לרוב אין את יכולת ההשתכרות הזאת גם אם שני בני הזוג עובדים במשכורת ממוצעת!
אז מה עושים? הכל. מה שאפשר וגם מה שלא. כי הכסף יוצא. אי אפשר לעצור אותו: עובדים בעוד משמרת, נעזרים בהורים, אוכלים חסכונות, לוקחים הלוואות, ועוד שלל להטוטים. כמו בעליסה בארץ הפלאות: מי שרגע עוצר לנוח, נופל מיידית לתהום העוני.
האנשים בטווח גילאים זה בוכים וצורכים. הם לא בוחרים בכך, הם עושים זאת כי אין להם ברירה. כי מה שנותר לעמוד השדרה של ישראל לעשות זה רק להיאנק וליילל!
ובכי, לידיעתכם, זאת בקשת עזרה. אבל אם היא לא נענית, האדם פונה לאפיק אחר. נחשו איזה.
אורי יהלום הוא יזם, סטארטאפיסט, מומחה בקבלת החלטות ובחדשנות משבשת, השולח ידו גם בפרוזה.
