למה לעשות עניין מהפרעת קשב וריכוז? 

אז למה באמת לעשות עניין מהפרעת קשב?

בסך הכל מדובר על מגפה נפוצה, לא באיזה תסביך איזוטרי ונדיר,

כל ילד שני מאובחן,

למה לקחת ילד שהכל בסדר איתו ולתייג אותו כבעל הפרעה?

נכון שקצת קשה לו לעקוב בכיתה...

אז הוא מתנועע בחוסר נחת על תחתית הכסא המוטבעת מסטיקים.

הוא קצת שומע, והרבה מתנתק...

הוא לא תמיד מבין מה היא רוצה, המורה.

הוא ילד רגיש, רק מתנהג כמו אדיש.

הוא ילד אמיץ שעומד בגבורה בכל מבוכה.

הוא מחייך אפילו שבא לו לבכות.

הוא שותק.

בבית הוא יצרח את כל מה שבלע עד עכשיו.

יפרק זעמו על מי שייקרה בדרכו.

הוא ילד רגיש, רק מתנהג כמו להכעיס.

זוכרים את השיר של לאה גולדברג, "הילד הרע"?:

"...באמת, זה איום: הם אינם מבינים
זה הילד הרע שניכנס לי בפנים,
תמיד הוא ניכנס בי בלי כל אזהרה,
הילד הרע!

"לך מפה!" אני מבקש אותו,
כי אני רוצה לגרש אותו.
אבל הוא ניטפל וניטפל!
כבר ניסיתי הכל, אבל אין לי ברירה.
מה לעשות בו, בילד הרע?
או אולי - כשקצת אגדל -
יעזוב אותי וחסל?"

אז זהו, שלא. הילד "הרע" לא יעזוב לשום מקום,

אם לא נטפל בילד הטוב שסובל מהפרעת קשב וריכוז,

נטפח בקרבו את המחשבה הרעה שלו על עצמו.

אין ילד רע, יש ילד שרע לו.

אין ילד עצלן, יש ילד שקשה לו, אז הוא נשאר בצל.

אין ילד משועמם, יש ילד שלא מצליח למצוא עניין, אז הוא מואס.

אין ילד שלא מנצל את הפוטנציאל שלו, יש ילד שלא גילה את הפוטנציאל שלו.

הילד הזה, התוקפן, העצלן, האדיש, הבכיין...

הילד הזה מבקש עזרה.

אנחנו, המבוגרים אחראים על רווחתם של ילדינו.

אל לנו להביט בעיניהם המיוסרות ולבקש או חלילה לדרוש מהם להשתנות.

הם לא צריכים להשתנות.

האחריות שלנו זה לשנות עבורם את המציאות שאינה מותאמת להם.

על המ(ה")ערכת

מערכת החינוך כפי שהיא כיום היא מערכת מיושנת, לא הסתגלה עדיין לעולם שאנו חיים בו. אין בה ראייה שכוללת תכלול הידע, המשגתו, והעברתו ללומד בדרכים יצירתיות, שבהם גם הוא יהיה שותף לתהליך הלמידה ולא רק סופג פסיבי של ידע.

אין בה גם ראייה של אנשים כפרטים, אין בתכנית הלימודים התייחסות לנפש האדם אלא רק למוחו, וגם זה רק לחלקיק מאוד מסויים במוחו.

ואין לה את הגמישות הנדרשת כדי להתאים את עצמה לצרכיהם של ילדים,

כך שיהיו "מתחנכים" בה ולא רק תלמידים בה.

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים עם הפרעת קשב וריכוז, שלרוב מנסים רק לשרוד את המערכת. לחיות בחווית הישרדות יומיומית במשך 12 שנה זה גיהנום.

זה קצת מזכיר לי את תחום הרפואה.

יש קרדיולוג, ויש אורולוג...

לעתים, שני התחומים נפגשים יחד וחסרה בעייני ראיית האדם השלם כמכלול מרכיביו. אז ברפואה יש לנו את ההאומאופתיה, שיש בה מידה רבה של אמפתיה לאדם הסובל, בכך שהיא מצליחה לראות בו יותר מסך אבריו הכואבים.

גם בחינוך חסרה ההתייחסות הזאת אל האדם כ- = < מ- 1+1.

גרדנר, בתיאורית האינטיליגנציות המרובות, טוען כי אנשים לומדים באופן נבדל זה מזה.

הוא מדבר על 8 סוגים שונים של אינטיליגנציות: לשונית, לוגית-מתמטית, מוסיקלית, מרחבית, תנועתית, בינאישית, אישית, ונטורליסטית.

מתפיסתו עולה כי דרך הלמידה האנושית אינה אחת, ומכאן, מתבקש שינוי מערכתי מותאם שיספק תנאי למידה שונים לתלמידים שונים.

יש הורים ששולחים את ילדיהם למערכות פרטיות, ואז יש יותר הלימה בין צרכי הילד והמערכת. אבל יש מעט בתי ספר כאלה,עלותם גבוהה, והמקומות בהם ספורים.

יש הורים שעושים לילדיהם  home schooling, ובכך מקדישים בעצמם את חייהם לחינוך ילדיהם כפי שהם מאמינים. מעטים ההורים שיכולים להרשות לעצמם לעשות זאת.

רוב הורים שולחים את ילדיהם לבתי הספר הקונבנציונלים, ואז יש עליהם את החובה לתת לילד את מירב הכלים האפשריים כדי לעמוד בתקן שדורש משרד החינוך כיום מתלמידים. מותאם או לא, אם אתם שולחים את הילדים למסגרת שלא מתאימה להם, אנא עזרו להם להתמודד עם המקום שאליו הם נשלחים.

אי אפשר לבקש מילד היפראקטיבי, לשבת ללא תזוזה על הכסא במשך 8 שעות,

כי האנרגיה הנדרשת ממנו לשם כך מחסלת לו את המאגרים לשארית היום ומותירה אותו מרוקן. לא בטוח שבמאמציו הכבירים לשבת בלי תנועה, הוא מצלייח לגייס גם תהליך מנטלי של למידה. סביר שלא.

אי אפשר לבקש מילד אימפולסיבי להיות פסיבי, רק לשתוק ולהקשיב.

אם הוא יצליח להתאפק, כל מה שנאגר בתוכו, יתפוצץ בבית על הדמויות הבטוחות שלו, ושם הוא יפרוק את צבר התסכול שצבר, אל תתפלאו.

אי אפשר לבקש מילד ש"מתנתק" לעתים קרובות, לשמור על קצב הלמידה של חבריו, ולעקוב אחרי תכני השיעור הנלמדים.

אם הוא יצליח להעתיק מהלוח, זה לא בטוח שהוא גם יצליח להקשיב לתוכן השיעור, וההפך, וכשהמורה תתקיל אותו בשאלה מול כל הכיתה ייאלם דום, במבוכה ובושה.

ציפיות. השאירו אותם לכריות

הטיפול בילד מתחיל מזיהוי הקושי שלו, איתור ממוקד של סוג הקושי שהוא חווה.

איבחון, מדויק או לא ככל שיהיה, הנותן שם לבעיה, ובכך נותן לילד זיהוי תיחום והפרדה בינו לבינה. הוא כמכלול, כבר לא "הילד הרע".

כשאנחנו יודעים מה הקושי, אנחנו לומדים בעצמנו עם מה הילד מתמודד, ובכך מייצרים עבורו פלטפורמה לקבלה עצמית.

כשאנחנו מורידים מילד את כובד הציפיות שלנו, כבר יהיה לו הרבה פחות כבד.

אנחנו כהורים צריכים להוריד את גובה הציפיות, ואף לתווך למורים לעשות כן. כשהילד יחווה הצלחות קטנות, תתחזק בו חווית ההצלחה, וזה יותר חשוב מלהספיק עוד 4 תרגילי אלגברה. מסכימים?

הורים, הילד שלכם הוא בסדר גמור, אבל לא הכל בסדר איתו.

יכול להיות שדרישות "המערכת" לא מתאימות לו.

תחשבו שיבקשו מרקדנית ללמוד כריאוגרפיה בישיבה, או מאצן ללמוד לרוץ למרחקים דרך הקשבה, או מליצן לספר בדיחות בשתיקה.

לא מתאים... נכון?

אולי הילד שלכם הוא אצן, או ליצן, או רקדן.

הילד שלכם בסדר גמור, אבל לא הכל בסדר איתו.

כי מבקשים ממנו להיות משהו שהוא לא..., משהו שקשה לו מאוד להיות, משהו שאולי לא כדאי לו להיות, כי אז הוא יפספס את מה שהוא באמת.

כשילד מרגיש שיש לו בעיה, הוא לא יודע לאמר בדיוק איפה היא יושבת לו.

ובד"כ היא יושבת על הלב.

וברגש, כמו ברגש, אין חלקיות, ולא יחסיות, יש 100% רגש שצובע את הזהות.

הוא לוקח איתו את תחושת האכזבה לכל מקום.

תחושת הכישלון יושבת לו עמוק בגרון.

העלבון, לעתים מתיישב בבטן העליונה, וחג במעגלים סגורים,

אחר כך חושבים שיש לו אולקוס, או רגישות בקיבה.

אבל זו "רק" תחושת הכאב שמצאה משכנה בקרבו, מזמזמת בלחש צריבה חמוצה.

אם אנחנו שולחים את ילדינו למשימות שלא מתאימות להם, ומעוררות בהם חרדה, עלינו לצייד אותם בכלים הדרושים כדי לצמצם את חוויית הכישלון,

ולהעניק להם תחושת שליטה, בקרה, והצלחה.

זה לא כל כך משנה מה ההגדרה למה שיש לילד שלכם שמפריע לו,

החשוב הוא להבין מה הקושי שלו, ללמוד אותו, ולמצוא את הדרכים שנכונות לכם כדי לעזור לו. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם, לא לחשוב שיש את זה לכולם,

אז אין מה לעשות מזה עניין...

הילד שלכם הוא ה- 100% של עצמו, והוא באחריותכם, טפלו בו כאילו היתה לו דלקת.

כי זה בדיוק כמו בדלקת, כשיש בעיה שאינה מטופלת, היא בדרך הטבע מחמירה, ממדיה מתעצמים, ולא פוחתים.

הפרעת קשב וריכוז היא בעיה אורגנית, מולדת, עפ"י רוב תורשתית, ואינה נעלמת עם הזמן. ניתן להקל על הסימפטומים שמתלווים אליה, אך לא ניתן לרפא אותה.

הבעיה העיקרית אינה תלונות המערכת, ואנחנו לא באים לפתור בעיות למורים.

הבעיה שאנו מעונינים לפתור היא התחושה המצטברת של הילד, שמגדירה זהות, שמייצרת דימוי עצמי לקוי, של ילד שיגדל להיות איש בעולם שלא מאמין בעצמו.

אחר כך, לשכנע אותו אחרת, זה כבר סיפור יותר מסובך.

עכשיו, זה הזמן המדוייק לטפל בקושי האמיתי שהוא חווה, ולתת לו כלים והדרכה כיצד להתמודד.

ה(ק)שיבו לילדים

אל תתפסו לסיסמאות שמתנוססות מפי הורים / מורים / חברים...

תקשיבו לילדים.

בהתנהגותם הם מדברים אלינו ומסבירים איפה כואב להם.

אין להם את המילים המדוייקות, אז הם צועקים, בועטים, כועסים, מתכנסים.

מבפנים הם בוכים, כמבקשים.

בואו נקשיב מה הם מבקשים מתחת להתנהגות, מאחורי המילים.

נשיב להם בעזרה, ביד רחבה, בלב חם.

היו רכים עם עצמכם לא פחות, שחררו את עצמכם מזרות ההלקאה העצמית.

אתם הורים טובים, ואתם עושים דרך. זאת דרך לא פשוטה,

ואתם לא אשמים בקושי שיש לילד שלכם.

היו הורים טובים קודם כל לעצמכם.

העזרו בהדרכה, ליווי, ותמיכה של איש מקצוע שילווה אתכם בתוך התהליך.

אני מאמינה גדולה בתהליכי שינוי, ומאמינה ששינויים משמעותיים מתחילים משינויים קטנים מאוד בזווית הראיה.

כשאנחנו מתייחסים לדבר באופן שונה, הדבר משתנה...

מעריכה את זה שקראתם עד כאן.

זה נכתב מתוך אהבה.