חוסר וודאות מאפיין את נושא חלוקת הרכוש בגירושין בעיקר בכל הנוגע לדירת מגורים. לאחרונה קבע בית המשפט העליון בע"מ 1398/11כי על הבעל להעביר לאשתו, מחצית מן הזכויות בדירה הרשומה על שמו בלבד, אותה רכש ללא משכנתא כארבע שנים לפני הנישואין לפני שהכיר את אשתו.
מזה שנים, בתי המשפט ובכללם בית המשפט העליון במספר פסקי דין, נוגסים בחוק יחסי ממון אשר מחריג שיתוף בנכסים שנרכשו לפני הנישואין.
קיימת התייחסות מיוחדת לדירת מגורים ובמקרים רבים נקבע, כי למרות שהדירה נרכשה לפני הנישואין ונרשמה ע"ש מי שרכש אותה, יש לחלק את הזכויות בדירה בזמן הגירושין, שווה בשווה בין בני הזוג. בתי המשפט מתייחסים לדירת מגורים כעל נכס משפחתי מובהק ומשמעותי ביותר ולעיתים גם היחידי של בני זוג, ומידי פעם הם מקלים על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, על אף שלא השקיע בדירה זו מאומה.
עד היום, פסיקות בית המשפט העליון, אשר קבעו כי יש לתת לבת הזוג מחצית מן הזכויות בדירת המגורים, עשו כן, לאחר שבית המשפט נוכח לדעת כי האשה השקיעה מכספה בנכס דרך השתתפות בעלויות שיפוץ, תשלום משכנתא וכד'.
במקרה הנוכחי דובר על בני זוג שהיו נשואים 15 שנים ולהם שני ילדים. האישה טענה כי הצדדים סיכמו ביניהם למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת במשותף באמצעות כספי מכירת הבית וחסכונות משותפים שנצברו בחשבון המשותף במהלך השנים. למרות הוראות חוק יחסי ממון המחריג שיתוף מנכסים שנרכשו לפני הנישואין ועל אף שהוכח כי הדירה שולמה במלואה על ידי הבעל לפני הנישואין, קבע בית המשפט כי האישה שותפה, בחלקים שווים עם הבעל, בזכויות הדירה בשל משך זמן הנישואין הארוך שהתאפיין בשיתוף ובשל העובדה שהוכח כי לצדדים הייתה כוונה למכור את הדירה ולרכוש דירה חדשה ומשותפת מהחסכונות שנצברו.
פעם נוספת מוכח כי רק הסכם ממון מבטיח הפרדת נכסים והיעדר הסכם יכול להביא לכך שצד שאינו מעוניין בשיתוף, ייאלץ לחלוק בנכסיו.
יש לציין, כי במקרים בהם לא מדובר בדירת מגורים, אלא בנכס אחר, יהיה קשה יותר לצד שאין לו זכויות בנכס לזכות בחלק ממנו.
הכותבת ממשרד גזל-גלר ושות' עורכי דין לגירושין, בעלת תואר שני במשפטים.
אין בכתבה זו כדי לשמש יעוץ ו/או תחליף לייעוץ משפטי מסוג כלשהו וכל עניין יבחן לגופו באמצעות עו"ד המתמחה בתחום.
