שמן מבושה?- עדיף לדבר על זה... 

אם יש מקום אחד בו אנחנו לא צריכים להתבייש, למרות שלא תמיד אנו חשים כך, הרי שמדובר במשרדו של הרופא. חולה ישגה בכך שלא ישתף את רופאו האישי במידע על הרגל רע במיוחד כמו עישון או כל התמכרות אחרת.
ואולם נדמה כי לא רק אנחנו כחולים חוטאים בכך, גם רופאים מסתבר. כאשר הנושא נוגע להשמנת יתר, גם הרופאים מגלים סוג של מבוכה ולא תמיד מעירים לפציינטים שלהם על הבעיה.
מחקר חדש אשר נערך במאיו קליניק אשר ברוצ'סטר, מינסוטה, סקר למעלה מ 2500 חולים אשר הוגדרו כבעלי משקל יתר ואשר כולם נכחו בבדיקה שגרתית שנתית אצל רופאם האישי. רק אחד מכל חמישה חולים אלו הוגדר על ידי הרופאים בגיליון הרפואי שלו כבעל משקל עודף. הפער בין האמת המרה, אשר קובעת כי כל החולים הללו סובלים ממשקל יתר לבין הנתונים אשר נרשמו בגיליון, מצביע על חוסר תקשורת ברור בין הרופאים לחולים בנושא זה.
מבין אלו שכן הופיעו בגיליון הרפואי כבעלי משקל עודף הרי שהיה יתרון ברור לחולים אשר נרשמו לתוכנית להרזייה דרך רופאיהם.
מי אם כן אחראי לבושה? השמנת יתר הוכחה מזמן כגורם ישיר למחלות לב, סוכרת ועוד מיני תחלואים רבים. בסופו של דבר הסובל העיקרי מההשמנה יהיה החולה עצמו.
"אם אין לכם תוכנית מסודרת להפחתת משקל, הרי שהסבירות שתאבדו ממשקלכם היא נמוכה." קובע ד"ר וורן טומפסון מעורכי המחקר. עובדה זו רק מחדדת את מסקנות המחקר.
מדוע רופאים "מתביישים" לציין את עובדת ההשמנה בגיליונות הרפואיים של חוליהם השמנים? הרי המנעות מהצבת העובדות מונעת מתן טיפול מתאים.
שיחה על המשקל, ובעיקר על משקל עודף, הופכת סבוכה יותר כאשר מדובר בילדים. לפי מחקר אשר נערך בשנת 2005, רופאים מאבחנים ילדים כסובלים מעודף משקל רק באחוז אחד מן הפעמים בהם נמצא לפניהם ילד עד גיל 18 הסובל מהשמנה.
ד"ר מארק ג'יקובסון מעורכי המחקר טוען כי הורים לילדים הסובלים מהשמנת יתר נמצאים בנקודה רגישה בעצמם בנוגע לבעיה זו של ילדם.
חלק מתחושת האשמה של ההורים נובעת מן הידיעה שהשמנת יתר היא בחלקה עניין גנטי ולכן הם חשים כי הנושא הוא "באחריותם", שכן הם אלו אשר "העבירו" את הגנים הללו לילדיהם.
הורים אלו גם חוששים להעיר לילדיהם על הרגלי האכילה הלקויים שלהם מתוך חשש שהערות רבות מדי לילדים יפתחו אצלם בעיות התנהגותיות הקשורות באכילה כגון בולימיה או אנורקסיה.
לכן הם בוחרים באופציה הקלה מכולן, בדומה לרופאים, פשוט לא מדברים על כך.
"הייתה אצלי אימא של מטופל אשר רשמה לי את המילה "משקל" על פתק על מנת שאדבר על כך עם הילד שלה אשר סבל מבעית משקל עודף". אומר ד"ר ג'יקובסון. "ניכר היה בהורים כי הבעיה של הילד ברורה להם, אך הם חששו להעלות את הנושא בעצמם".
עורכי המחקר מצביעים על הזנחה ברורה של חלק מן הרופאים בהצגת הבעיה לחוליהם. ניתן, כך הם קובעים לגשת בעדינות יתרה לבעיה ההשמנה. ניסוח עדין יותר של הבעיה, כמו שימוש במונח: "משקל עודף", במקום "השמנת יתר קיצונית", יכול לסייע בהצגת הנושא לחולה. לאחר הצגת הבעיה למטופל, עדיף לרופא להתמקד בתרומתם של שינוי הרגלים לנושא הפחתת המשקל, כמו הפחתת הצפייה בטלוויזיה, דגש על פעילות גופנית ועוד. הסטת הדיון ממראה המטופל אל עבר דיון בהרגלי האכילה שלו, תפחית את התנגדות המטופל לעצות המקצועיות.
מטרת ההערות למטופל היא לא להביך אותו, אלא לדאוג לבריאותו. מטרתו של כל רופא היא שהחולה יתמקד בבעיה וינסה לפותרה.
ואולם כל האמור לעייל אינו פותר את ההורים הסובלים ממשקל עודף, או ילדיהם הסובלים מהשמנה להעלות את הבעיה בינם לבין עצמם. על כל מי שסובל מהשמנת יתר להבין ולהפנים כי הפחתת משקל, גם אם מדובר בכזו שאיננה בהכרח גורמת לשינוי חיצוני הנראה לעין, היא בעלת השפעה טובה על כל מערכות הגוף ובעיקר על תחושת המטופל ועל תחושת הערך העצמי שלו.
מבושה, לא מתים, שומן בהחלט עלול לסבך אותנו במחלות מיותרות. אז קדימה. אולי כדאי שנדבר על זה?