המרתף, סיפור קצר
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

המרתף, סיפור קצר 

מאת    [ 18/11/2013 ]
מילים במאמר: 2412   [ נצפה 2551 פעמים ]

 
 

המרתף

יצחק בר-משה

מתוך: "ערביות, יהדות, ציונות"

מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק

תרגם: ראובן שניר. ערכה: עדית שמר

 

"מה הם ניסים? הם כל דבר החורג ממסלול חיינו היומיומיים. כל מה שאנו רואים ויודעים אשר הופך להרגל. אנו מכנים 'נס' כל דבר החורג מן הרגיל והשכיח". כך אמר לעצמו בהסתכלו אל דלת המרתף; דקות מספר קודם לכן ראה שם תופעה מוזרה שבעטייה סמרו שערותיו. כשהיה ילד, סיפרה לו סבתו יום אחד שבמרתף שוכנת שדה. הסיפור עשה את שלו ומאז פחד לרדת למרתף ואף נמנע מלהתקרב אליו. המרתף היה נטוש כמעט תמיד והמשפחה השתמשה בו רק כדי לאחסן בו עצים כרותים, רהיטים ישנים, פחם ודברים כגון אלה. מספר משרתים התחלפו בבית הרחב, חלקם ירדו למרתף בריצה ושבו במהירות הבזק עם החפצים. אחרים הסתפקו בהושטת יד מתחתית המדרגות כדי לחטוף את החפץ ולשוב במהירות. משרתת יפה ירדה פעם במדרגות המרתף ושבה חיוורת, רועדת מפחד. מאז שוב לא העז איש לשלוח אותה להביא דבר-מה מן המרתף השומם והאפל. היא נותרה לעבוד בביתם עד סוף הקיץ, אך עם בוא החורף, כשהיה צורך לרדת למרתף כמעט מדי יום כדי להביא פחם או עצים כרותים, עזבה המשרתת את הבית ושבה לחיק משפחתה. את מקומה תפס משרת נמרץ שהיה יורד למרתף בשעת הצורך ושב במהירות, לפעמים היה חוזר כשפניו סמוקות. פעם אחת הוא ראה משרת אחר שאביו שלח מן החנות כדי לעזור בבית, והנה הוא מדקלם את 'פסוק הכס' מן הקוראן ולאחר מכן הולך לפינה רחוקה בבית ומתפלל מספר דקות. מרבית המשרתים שהתחלפו בזה אחר זה בבית, עשו את שנדרש מהם במרתף במהירות והעדיפו שלא להזכיר זאת כלל. הוא היה משוכנע שאחדים מהם נמנעו ככל האפשר אפילו לעבור ליד דלת המרתף.

            דבר אחד היה ברור: בני המשפחה לא ידעו דבר על המרתף אלא מן השמועה. לגברת, בעלת הבית, לא היה כל צורך לרדת אליו להביא דבר כלשהו, שהרי המשרתים עשו זאת באופן קבוע. בעל הבית היה עוזב את הבית בשעות הבוקר המוקדמות ושב לעת ערב, והילדים היו נשארים באופן קבוע בחדריהם לאחר ששבו מבית הספר כדי להכין את שיעורי הבית שלהם. הם היו הרגישים שבבני הבית לעניין זה אך סקרנותם לא הייתה יוצאת דופן. פעם העלה את הנושא בפני אחיו הגדול:

-          סבתא אומרת שיש במרתף שדה.

-          שטויות! אין שדים בעולם.

-          יתכן שהיא ראתה אותה בעצמה.

-          סיפורי סבתות.

-          ייתכן שיש במרתף צללים או תופעות על-טבעיות.

-          אינני מאמין בזה.

-          רד ותבדוק בעצמך.

-          אין לי צורך.

-          אז תאמר במפורש שאתה מפחד.

-          אני לא מפחד מאף אחד.

-          אם כך בוא תראה לנו כמה אתה פיקח.

אז אמר האח הגדול: אני אראה לך. הא הפגין גבורה, הלך עד דלת המרתף וירד שתי מדרגות. עמד לרגע וצעק: אם יש שם שדה, בואי, תופיעי מיד! אבל המרתף היה עמוק, ומן המדרגה השלישית לא יכול היה אף אחד לראות דבר. כמובן שהשדה לא הופיעה ואחיו הגדול לא המשיך לרדת במדרגות. הוא חזר למעלה ואמר:

-          נו, הוכחתי לך או לא? אין כל שדה שם!

-          לא ירדת ולא ראית שום דבר. נשארת למעלה על המדרגות!

-          לא נכון, ראיתי כל מה שאפשר היה לראות במרתף!

פעם אחרת הוא התווכח עם אחותו הקטנה והיא אמרה לו:

-          אני ארד אל המרתף ואראה לך שהמרתף ריק ואין בו שדות.

-          את באמת לא פוחדת שהיא תתפוס אותך?

-          למה אתה לא יורד?

-          כי אני מאמין לסבתא, ואם את לא מאמינה לה – רדי בעצמך, ותראי לי עד כמה את גיבורה.

-          אני ארד את כל המדרגות ואחזור במהירות, לא אשאר שם בכלל. למרות שאני לא מאמינה שהשדה נמצאת שם – אני לא רוצה להסתכן סתם כך.

ואמנם היא עשתה זאת. היא ירדה את כל המדרגות ועלתה בחזרה במהירות. הוא התבייש כי אחותו הוכיחה לו שהיא אמיצה ממנו, ונועזת ממנו, וכי הוא ממשיך לחשוש שיש שם באמת ובתמים שדה. תחושת הבושה לא נטשה אותו עד שאחותו הודתה בערב שהיא ירדה בעיניים עצומות, ופקחה אותן רק כשעלתה בחזרה למעלה. הסקרנות ייסרה אותו והוא המשיך להתיש אותה בחקירותיו עד ששניהם התעייפו.

-          האם לא הסתכלת אפילו לשנייה אחת?

-          אפילו לא לשנייה אחת.

-          אפילו לא קצת? ברווח שבין העפעפיים?

-          בכלל לא. בכלל בכלל לא.

-          והאם לא הרגשת שיש שם משהו מוזר?

-          ממש לא.

-          תגידי, היה שם ריח מיוחד? הרגשת שיש משהו מוזר?

-          לא.

-          לא ייתכן.

-          ייתכן מאוד. זה בדיוק מה שקרה.

-          שמעי: האם את מוכנה לחזור על הניסוי?

-          לא. במקום כלשהו עמוק בלב אני פוחדת שהדבר נכון.

פעם אחת שאל את אחד המשרתים, הוא אינו זוכר איזה מהם, האם ראה דבר מוזר במרתף, אך הלה סירב להשיב ואמר שאינו יודע.

-          כיצד אינך יודע? כיצד? אבל אתה יורד לשם לעיתים.

-          אני לא מסתכל מסביב ואני לא רואה דבר.

-          אז איך אתה יורד בלי לראות מה שיש סביבך?

-          שמע, אני יורד להביא עצים כרותים, למשל, ואני ניגש מיד לערמת עצים, לוקח אותם וחוזר במהירות. אין לי צורך להסתכל מסביב בכלל.

-          נניח שזה כך, הרי ייתכן שהשדה ממתינה לך על העצים הכרותים.

המשרת נמלט ממנו והתחיל למלמל "בשם הבורא הרחמן והרחום". לאחר מכן עשה עצמו כועס ומספר ימים התרחק ממנו ולא החליף אתו מלה נוספת. עם משרת אחר נקט תחבולה שונה: הוא עקב וצפה בו מרחוק, עד שבאחד הימים ביקשה ממנו האם לרדת למרתף. הוא הלך בעקבות המשרת וצפה במתרחש. בפעם הראשונה יצא המשרת במהירות וכמעט מעד כשעלה במדרגות האחרונות. לאחר מכן ישב על הרצפה ונשען על קיר, אוסף את נשימותיו ומשפשף את עיניו בשתי ידיו. בפעם השנייה ירד המשרת למרתף במהירות הבזק והגיע רק עד אמצע המדרגות. לאחר מכן נחפז לשוב למטבח כאילו לא שמע מה שהתבקש לעשות. אך כאשר הגברת חזרה על בקשתה, הוא ראה אותו עומד וקורא על סף המרתף את סורת "אל-כורסי",  ה"פאתחה" – הסורה הראשונה בקוראן – לאחר מכן עוצם עיניו, יורד במהירות הבזק וחוזר ובידיו חבילת עצים, כשהוא מנתר כמי שמנתר מעל נהר סואן. כאשר יצא מן המטבח הוא שאל את המשרת:

-          תגיד לי את האמת, מה ראית שם?

-          למה אתה מתכוון?

-          שם במרתף. מה ראית, האם יש שם משהו?

-          באמת שאני לא יודע.

-          אז מדוע הפועלים והסבלים לא פוחדים לרדת למרתף כדי לעביר לשם את חבילות העצים?

-          באמת שאינני יודע. נדמה לי שאם הם יורדים כולם ביחד, או שניים או שלושה, הם לא פוחדים.

-          ומדוע אתה פוחד?

-          אני לא פוחד. אינני יודע. למה אתה שואל אותי את כל השאלות הללו?

פעם אחת, כשהיה בן עשר, החליט להיות אמיץ כאחותו, אבל מבלי לגלות מילה למישהו – כדי שלא ייאמר דבר אם הניסיון יכשל. הוא הסתנן מבעד לדלת המרתף מבלי שמישהו יראה אותו, עצם את עיניו וירד שתי מדרגות או שלוש כשהוא עוצם עיניו בחוזקה ומשתדל להימנע מלפתוח אותן. הוא גישש בידיו את קיר המדרגות, מממש אותו בפחד ובעצבנות. לפתע הרגיש שדבר מה נוגע בגב ידו הימנית. האם היה זה זבוב שהלך על כף ידו... או גוף זר... או אולי... הוא שב במהירות כלעומת שבא, לבו ניתר בקרבו ורגלו נתקלה במדרגה העליונה, כמעט ונפל על פניו. כשאימו ראתה אותו היא שאלה:

-          מה קרה לך, האם אתה חולה?

-          תחזיקי אותי, אימא. אני מרגיש סחרחורת.

היא אחזה בו בזרועותיה ואימצה אותו אל לבה. כאשר נרגע ונשימתו נרגעה שאל אותה:

-          האם יש במרתף שדה?

-          אינני יודעת. כך אמרה סבתא שלך. אומרים שבכל הבתים הישנים יש שדות שמשוטטות במרתפים. אבל הירגע, הן לא מזיקות לאף אחד. כל מי שזכה לראות אותן אמר שהן יצורים רגועים ורודפי שלום. אני לא ראיתי את השדה הזאת וגם לא שדה אחרת.

-          אני מפחד.

-          אין כל צורך שתתקרב למרתף. האם ירדת לשם פעם?

-          ...

-          אם כך ממה אתה מפחד כל כך?

לאחר הניסיון הזה, לא ניסה שוב להסתכל אל תוך המרתף ולא ניסה לרדת אליו.

כאשר הגיע לגיל שמונה-עשרה התחתנו כבר שניים מאחיו והחליטו לעזוב את הבית הישן ולעבור לבתים אחרים. הסבתא נפטרה ובמשך זמן רב חדל להתעניין במרתף ובשדה וחדל מתצפיותיו על המשרתים היורדים לשם וחוזרים במהירות. פעם החליט אביו שיש לערוך ניקוי כללי במרתף והביא מספר פועלים שעזרו בניקוי המקום ובסידור העצים, הפחם והרהיטים העתיקים. אבל כל זה היה טבעי, וכאשר הסתיימה העבודה הגיע האחראי על הפועלים וירד לבדו כדי לראות מה עשו. הוא חזר למעלה במהירות, סמוק פנים ונרגש, ואמר לאמו: הכול נמצא במקום, הכול ומסודר. אמרי לאדון שעשיתי את כל מה שרצה. לאחר מכן הוא עזב במהירות את הבית מבלי להעיף אף מבט נוסף לצדדים.

 

            הוריו נסעו לנופש והשאירו את אחיו הקטנים בהשגחת מטפלת. בבית הכול היה כרגיל. המשרת והמטפלת ומשרתי החנות התייחסו אליו, בהיעדר הוריו, כגדול שבמשפחה. שיעוריו בבית הספר למשפטים מילאו את מרבית זמנו, אפילו בחופשה, מפני שהחליט לקחת על עצמו שנה אקדמית נוספת בתנאים קשים. יום אחד, כשהמשרת יצא לחופשתו השנתית, סיכמה אתו המטפלת שתיקח את אחיו הקטנים לראות סרט בקולנוע. הוא חזר אחר-הצהריים ומצא את ארוחתו מוכנה למענו והבית שקט ורוגע. הוא החליט לנוח לאחר האוכל ולפנות להכנת שיעוריו רק בערב. את ארוחתו בלע במהירות ומצא עצמו תועה בחצר הבית בדרכו לקומה השנייה, ובאותו רגע הבחין בדלת המרתף פתוחה למחצה. מבעד לפתח ראה מרחוק את אפלת המרתף. הוא נזכר בחיוך קל בסיפור הישן על השדה ובסיפורים השגורים בפי אחיו שחזרו על סיפורי הסבתא. לא ולא. הרי הסיפור לא סופר רק על ידי הסבתא. היו גם המשרתים. אף לו ולאחיו היו חוויות אמיתיות. לפתע חזר אליו הפחד הישן, אולם הוא לעג לעצמו ואמר: התבגרנו, אנחנו כבר לא מאמינים בעניינים התפלים הללו ובסיפורי הסבתות הישנים ההם. בת-קול נסתרת לחשה לו: מדוע לא תנסה עכשיו? הבית ריק ואתה משכיל. עוד מעט משפטן, בלי עין הרע.

-          ומה אם אנסה?

-          אם כך, עשה זאת!

-          כל סיפורי השדים מקורם באגדות העבר. אז, בימים הרחוקים ההם היו בבתים שדים.

-          אמרת שדים? ומה יש עכשיו?

-          עכשיו? עכשיו אנחנו במאה העשרים. איזה מן אתגר זה?

-          שמע. עשה את הניסיון. רד למרתף. אתה עכשיו לבד.

הוא הסתכל סביבו. הבית היה שקט ודומם, ללא תנועה. אף נפש חיה. השמש עמדה ללא נוע בשמיים והייתה קרובה לשקוע. בדמיונו נזכר בכל הניסיונות שהיו לו עם אחיו, אמו והמשרתים. שדה? אם יש שם שדה אני רוצה לראות אותה בעצמי. ומה הפחד? אמי אמרה לי ששדות הן יצורים שקטים שלא גורמים נזק כלשהו לאיש. האם אסתכן?

-          אני לא פחדן.

-          אם כך רד במדרגות למרתף. אם השדה שם, היא תחכה לך.

תחושה של רפיון ותסכול השתלטה עליו. מעולם לא היה אכפת לו אם מישהו מתגרה בו, אבל היום ניצב לפניו אתגר חבוי שעצר את נשימתו הסדירה והכביד על לבו. הוא חזר ואמר לעצמו: אין בכך כל סיכון, ואם יש כאן סיכון – לא אהסס כלל. השעה הייתה חמש כמעט כאשר החליט לרדת למרתף. הוא הסתכל בשעונו ואמר: כבר הפסדתי חצי שעה בהרהורים ובהיסוסים. הוא צעד אל דלת המרתף בצעד איתן, ותבנית הבית מצד זה נטבעה בנפשו כאילו לא יראה אותו שוב לעולם. כל אלה היו פרטים שזכר היטב אחר כך, כשהכול כבר היה מאחוריו.  הוא יכול היה לספור את מספר האריחים בחלק זה של חצר הבית כפי שראה אותה לפני שנכנס למרתף, ולזהות את קרן השמש הדועכת, אשר האירה את שעונו כאשר הרים את פרק ידו להביט בו פעם נוספת. הוא הגיע לדלת המרתף ונזכר מה עשתה אחותו, ואמר בקול רם: אם זה יקרה – הפעם תהיינה עיניי פקוחות לרווחה. כאשר דחף את הדלת נפגש באפלה מוזרה שגרמה לו מועקה. רד עוד צעד, אמר לעצמו, ועוד אחד,  כשהניח רגלו במעלה המדרגות. השלב הבא כבר עבר בקלות. הוא ירד שלוש מדרגות במהירות כשהוא ממלמל לעצמו: בפעם הראשונה שעשיתי את זה לא ירדתי כל כך הרבה מדרגות... לאחר מכן ירד שלוש מדרגות נוספות והרגיש איך האוויר סביבו נעשה דחוס ואפל עד מאוד. אל המרתף הזה לא חדרה השמש אפילו פעם אחת, ולעולם גם לא תחדור. כאשר הגיע לתחתית המדרגות עצר לרגע כדי שעיניו תתרגלנה לאפלה.

            האם שמע את הדלת חורקת קלות מאחוריו? האם שמע נשימות אחרות מלבד נשימותיו באפלת המרתף? האם זיהה מיד את ממדי המרתף כשראה אותו בפעם הראשונה בחייו מבפנים? עיניו התרגלו לאפלה בהדרגה, אבל לאחר מכן הצליח לראות שהוא עומד ליד ערמה גבוהה של חבילות העצים שנערמו זו על זו. לא ולא, ראשית חש ברגלו נתקלת בחבילות הקשורות כשהתקדם צעד נוסף פנימה, ורק לאחר מכן ראה אותן. הוא רצה להסתובב לאחור ולהביט אל מעלה המדרגות, כאילו פחד לצאת מן המרתף ולראות שהשמש כבר שקעה והאפלה שוררת בבית, ולמרות זאת המשיך להביט וראה שחבילות העצים הכרותים תופסות מקום נרחב משטח המרתף. הוא החליט לבחון את נפח המקום שהעצים תופסים. עיני נאבקו לראות מבעד לאפלה, אך לבסוף הצליח לראות את קצה ערמת העצים.

לפתע ראה אותה.

היא ישבה על ערמת העצים ועיניה הרחבות הבריקו בזוהר כסוף מופלא. גופה היה עטוף בחשיכה, אך נראה בבירור.

הוא הוכה בהלם כשראה אותה וקפא על מקומו, וחש שעיניו יוצאות מארובותיהן. גופו התאבן ותנועת עפעפיו נעצרה באחת. הוא חש דומייה מופלאה יורדת ושופעת על נפשו, מטהרת את מחשבותיו והגיגיו, מנקה את דמו והופכת את האוויר סביבו לרשת מופלאה של אור קליל. זהו איפה אורה של החשכה. עיניו דבקו בברק הכסף שנשלח מעיניה המסתוריות, וכך יכול היה לראות, לאורן של עיניה, את מלוא גופה. האם היה זה גוף של ילדה או של אישה בוגרת? ההרמוניה המושלמת של גופה עלתה על כל מראות היופי שהכיר. העיניים הביטו בו במבט עמוק, בוהק ושקט, יתרה מזו, הן קרנו אור כסוף. לרגע נדמה היה לו שהיא הזיזה אחת מידיה.

אך לפתע נעלמה כפי שהופיעה.

עלטה מוחלטת שבה ושרתה במרתף.

            הוא עזב את מקומו וחזר על עקבותיו במהירות. כאשר הגיע למעלה המדרגות לבש אור השמש צבע אחר לחלוטין, כאילו חזר הבוקר להפציע. יתרה מזאת, כאילו השקיעה עצמה חזרה על עקבותיה והתחרטה על התנהגותה. בלבו לא היה כל פחד. הוא לא חש חרדה או ייראה. הוא אמר לעצמו בהביטו על דלת המרתף: "עכשיו גיליתי את האמת, שוב לא אפחד. מה הם הניסים? הם..." הוא עלה לחדרו, הסיר את בגדיו במהירות והלך לישון. ישן שינה עמוקה שרק לעתים נדירות נהנה ממנה אדם בשעות אחר-הצהריים. כשהתעורר, כבר חזרו המטפלת והילדים, וכן הגיע מכתב המבשר שהוריו עומדים לחזור בקרוב מן הנופש.

למחרת חיפש בעיתון סרטים חדשים המתאימים לילדים, וכשמצא את שחיפש אמר למטפלת:

-          מה דעתך לקחת אותם גם היום לקולנוע?

-          פעם נוספת? יום אחר יום?

-          מדוע לא? אתמול הצלחתי גם ללמוד ולאחר מכן לנמנם עד שהם חזרו.

-          כרצונך.

המטפלת הסכימה בעל כורחה. זאת הפעם הראשונה שהיא מתבקשת לקחת את הילדים לקולנוע פעמיים באותו השבוע. באותו יום הקדים לשוב הביתה בשעות הצהריים, הוא אכל במהירות לפני שכולם יצאו לסרט שבחר, והביט בהם, חסר סבלנות, מגניב מדי פעם מבטים לדלת המרתף. עד שיצאו מן הבית. 

עדית שמר, חלילנית וסופרת ירושלמית. לאתר הבית שלה: http://idit.shemer.googlepages.com/home>

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב