מותו של אבו פתחי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מותו של אבו פתחי 

מאת    [ 18/11/2013 ]
מילים במאמר: 2146   [ נצפה 2166 פעמים ]

 
 

מותו של אבו פתחי

יצחק בר-משה, 1981

 

אבו פתחי מת באופן פתאומי. הוא לא היה חולה ולא נדרש לשכב במיטתו, ואף אם היה חולה הרי שאיש מקרוביו לא ידע דבר על מחלתו זו. לא היה זה ממנהגו של אבו פתחי להתלונן, ואם עשה זאת לעיתים רחוקות הרי שאת תלונותיו נשא בינו לבין עצמו בלבד. אך הנה הבוקר בא והוא מת. ומי שהופתע ביותר ממותו היה אבו פתחי בעצמו. לפתע מצא עצמו מהלך בדרך ארוכה וצרה עד מאוד ומעליה תקרה גבוהה. והדרך, באורח מפתיע, מוצפת אור. יכול היה לראות את גופתו והיא מונחת על המיטה, אך הוא עצמו מלא היה שמחה על האור הוורוד הנפלא שזרח סביבו ושימחו כאילו היה אחד הבשמים.

 

בפעם הראשונה בחייו פרסמו העיתונים את שמו. המודעה עליו נשאה את תמונתו ודיברה בכאב על מותו הפתאומי. נאמר בה שכל חייו היה איש שומר מצוות, מסור למעשים טובים ונאמן לדתו. אבו פתחי היה מופתע – בימי חייו לא הזכיר אף אחד את העובדות הללו. ספק חלחל לתודעתו: שמא פרסמו העיתונים את תמונתו של אבו פתחי אחר? אבל התמונה – תמונתו היתה. יתכן שהיתה זו היחידה שצילם הצלם שנים אחדות לפני שמת. אך ביחד עם הספק שחלחל בו, ועם קסמה של הדרך החדשה שלפניו, וביחד עם גופתו שעדיין מונחת היתה על המיטה, הוא נזכר שבלילה אכן עבר מן העולם, ושלווייתו תתקיים היום. אלא שבכל זאת נשאר מתלבט לגבי המודעה בעיתונים:

 

- מי עשה לי את הטובה הזאת.

- האם אחי?

- הוא לא חיבב אותי עד כדי כך.

- אבל מין הראוי שידעו האנשים כי היה לו אח שהקדיש את כל חייו לצדקה ולמעשים טובים.

- אני לא עשיתי למענו דבר שמצדיק את התמורה הזאת.

- כל חיי הייתי איש עני והאמנתי שאחרים לי ראויים יותר ממני שיעשו עבורם מעשים טובים.

- אבל הרי לא יתכן שמישהו אחר פרסם את המודעה בעיתון.

- זאת טובה שלא מגיעה לי.

- הוא רוצה למשוך את תשומת הלב אליו, ואל הבית שבו יתקיים טקס האשכבה. 

- טקס האשכבה? ומי יבוא להתפלל ולשאת דברים לזכרי?

- חדל. הרי זה אחיך. יש לו חברים בשפע, הם אלה יבואו לנחם אותו.

- אם כך – כל העסק לא נוגע לי כלל.

- חשוב לבדך. ענה בעצמך על שאלותיך.

- באמת חשבתי. ולדעתי מגזים אחי במודעה הזאת. אינני מכיר אף אחד שיתאבל עלי. לא הקדשתי את חיי כמו שאומרים... לעשיית טובות ולצדקה.

- אחיך הוא שמעוניין שייאמרו הדברים הללו עליך.

- אבל לשם מה? לא אני ביקשתי ממנו שיציג אותי בפני הבריות. אני עצמי הייתי איש עניו וצנוע כל חיי.

- האם אינך שמח לראות את תמונתך בעיתון?

- אינני יודע. הרי אחר הצהריים ישתמשו בעיתון זה כדי לעטוף ירקות.

- אין זה חשוב. מה שחשוב הוא שהיום יראו כולם את תמונתך.

- ויגידו כי אתה הוא אחיו של פלוני, ירחם עליו האל.

- ואחרים יגידו – מוזר, לא שמענו עליו דבר כשהיה בחיים.

- או יגידו – מוזר, התחלנו להכירו רק כאשר כבר מת.

- מדוע הם מתעניינים בי רק עכשיו, ואני כבר מת?

- מתוך רחמים עליך הם עושים זאת. אחר-כך יבואו ויגידו לאחיך כמה מצטערים הם על מותך.

- אלוהים! לא ביקשתי דבר כזה מאף אחד במשך כל ימי חיי!

- זו חובתם של החיים כלפי המתים.

- לא ביקשתי מאיש שימלא איזה חוב כלפי – וכי מי אני?

- אחיו אתה.

- כאחי הוא לא הראה לי יחס מיוחד כשהייתי עדיין חי.

- חובם של החיים כלפי המתים גדול הוא.

- האם באמת המתין אחי למותי כדי שיתחיל למלא את חובו?

- האם הוא נזכר בי רק עתה, כשאני כבר מת?

 

שארית השיחה נעלמה מאבו פתחי שכן המחזה שנגלה לעיניו עתה ריתק אליו את חושיו כולם. קרובים וחברים רבים באו להפרד ממנו כשגופתו עדיין מונחת היתה בביתו, אך אלה מביניהם שהכיר היו מעטים מאוד. לעומת זאת היתה הדרך הורודה והזוהרת בה הילך עתה עמוסה אנשים שהכיר – כאלה שמתו לפניו, וכאלה שעדיין בחיים היו.

 

- אלוהים, כיצד הגיעו לכאן?

- האם מתים הם או חיים?

- נדמה לי כי כל מי שכאן – חי הוא.

- החיים האמיתיים רק כאן מתקיימים.

- אם כן – מה עשיתי עד עתה?

- אתה צריך לענות על השאלה הזאת בעצמך.

 

אבו פתחי התבונן בצער בגופתו השרועה על המיטה. מישהו כיסה אותה בסדין לבן וארוך. הוא לא ידע מי עשה זאת, לבדו חי. אין לו שכנים המכירים אותו. משמעות המעשה נסתרה ממנו. הוא לא ראה מי האיש שכיסהו, אלא רק בעת שהביא את הסדין ומשך אותו אל מעבר לראשו, אלא שאז ראה אותו רק מגבו. מגבוה. ולא ממקום מנוחתו מתחת לסדין. אבו פתחי הרגיש אי-נחת. הוא לא היה שקט. הוא אמר לעצמו: הרבה דברים מרשים הם לעצמם לעשות למתים! דברים שלעולם לא היו מרשים לעצמם לעשות לחיים! מי ביקש מהם בכלל לכסות אותי בסדין? ומי הרשה להם לפרסם את המודעה בעיתונים? ואפילו אם אחי הוא שאחראי למודעה – האמנם מותר לאח לכתוב דברים כאלה על אחיו?

 

- לא בהכרח היו אלה המלים של אחיך.

- של מי אם כן? האם המודעה התפרסמה בעצמה?

- לא. אתה מתנהג כאחד האנשים החיים. קרא כל מודעה אחרת שסמוכה לזו שלך – האם תמצא אדם אחד שמת ולא זכה שיתארו אותו באותן המלים עצמן?

- מוזר. האם ביוזמתם כתבו את המלים הללו?

- לא ולא. אחיך, כפי הנראה, הוא שביקש מודעה על מותך, והם הוסיפו את מה שמצאו לנכון.

- האמנם.

- אמנם וחצי. הם שאלו אותו לגילו של המת ולמקום הלוויה ואחר-כך הוסיפו את המלים האחרות.

- ומי הרוויח מכל זה? אני עצמי לא הרווחתי כלום.

- יכול להיות שאחיך ירוויח. הוא הרי פרסם את עצמו ואת ביתו והצהיר כי הוא אח למנוח.

- אחי? אינני סבור שהרוויח ממני דבר במשך כל ימי חיי. לא היינו קרובים עד כדי כך.

- אה, אבל המוות משנה יחסים.

- איך? האם הפכנו חברים עכשיו?

- לא ולא. אבל דעתו עליך השתנתה. מעתה הוא הרי איש שאחיו נפטר. האמנם אינך מבין את ההבדל?

- לא. אינני מבין. אולי בעל העיתון מבין יותר בדברים האלה.

- הרי מעתה אחיך הוא איש שמבקש אהדה, והשתתפות. לא בכל יום מת אדם ואחיו יכול להצהיר עליו – המת הזה אחי הוא.

- ומה התועלת? ומדוע לא הצביע עלי כשהייתי עדיין בחיים והיה אומר – האיש החי הזה הוא אחי?

- היחסים עם המתים אינם אותם היחסים עם החיים.

- אני מת? גופי שלי שמונח שם, האמנם אין בו חיים. אני הרי כאן!

- אתה אמנם יודע זאת, אבל הם – הם אינם יודעים דבר וחצי-דבר. בדמיונם הם רואים אותך מת מתחת לסדין הלבן.

- אני אצעק באוזניהם.

- הם לא ישמעו אותך.

- אנסה לצעוק בכל כוחי.

- דבר לא יועיל לך. הם יקיימו את הטקסים כולם כאילו לא קרה לך כלום אתמול בלילה.

 

אבו פתחי הרהר אודות כל אשר ארע לו אתמול בערב וגילה הרבה דברים תמוהים. לביתו הגיע כרגיל, בשעת ערב מאוחרת. למרות שמועד התפילה כבר חלף, בכל זאת התפלל בדבקות רבה ובכוונה. לאחר מכן שכב על מיטתו כשהוא אומר לעצמו כי אינו רעב וכי יאכל לאחר שיקום ממנוחתו הקצרה. אך הוא לא נח. הוא חש עצמו מרחף בחלל החדר. היתה זו תחושה משונה ביותר. מאז היה ילד קטן לא פקדה אותו תחושה זו. הוא מצא עצמו מרחף בחלל שבין שינה לערות. בינו לבינו התפלא – מה קורה לי? האמנם חוזר אני להיות ילד?

 

למרות שאיים כי יצעק וירים קול מהומה ידוע ידע שבאמת אין זה מטבעו. מימיו לא צעק, מימיו גם לא מחה ואף לא הרים קולו על אף אחד. למען האמת – מעולם אף לא נשאל לדעתו, ומעולם לא התעניין בו איש. הוא היה כה ותרן ותמים, וכה נעים-הליכות, עד כי מעולם לא רב עם איש, וכאשר איים שיצעק ידע כי אלה מלים ריקות בלבד. אבו פתחי היה מאיים ומחייך, מתלוצץ וכוונותיו טובות. אלא שהמודעה הנושאת את תמונתו המשיכה להציק לו עד כדי כך שכמעט ושכח לרגעים אחדים את העולם הנפלא שנגלה לפניו, ומחשבותיו אבדו לשווא בשולי הדברים חסרי התועלת. המודעה אומרת עליו דבר שאין הוא מסוגל לסבול מפני שמעולם לא ביקש שיכריזו עליו מאום. הוא לא התהלך בין האנשים וקרא: "אני אבו פתחי!" מעולם לא צעק על אף אדם "שתוק! אני אבו פתחי" ורק ענה באדיבות וברכות לכל מי ששאלו "אביו של מי אתה?" ואמר "הרי אני משרתך, אבו פתחי." וכשהרים השואל גבתו בתמיהה ושאל: "מי הוא, אם כן, פתחי?" ענה אבו פתחי כמתנצל: "אלוהים לא העניק לי עד עתה אישה, וגם לא בן בשר מבשרי. שם אבי המנוח היה פתחי, וכך התגלגל..." והשואל מניע היה בראשו, מבין כי עומד בפניו איש פשוט ותמים.

 

והנה המודעה, מונחת לפניו בלי שקיבלה את אישורו של אבו פתחי, ובלי שיתייעצו בו אפילו, והוא עדיין מהלך בשביל הגבוה שצבעו ורוד כצבע הבושם המדיף את ניחוחו העז. אבו פתחי שם ליבו ללחש שהגיע ממרחקים, גלי שירה שקטה. האם אלה הם קולות שמברכים אותו בבואו? האם שרים הם בשמחה לכבוד הגעתו? עיניו רואות פנים רבים שהכיר מעברו, וממש לידו הוא חש בקרבתם של אמו ואביו. אין הוא יכול להסביר כיצד קרה הדבר, אולי בשל גלי השירה המתגברים, אך הנה חזר עמם לבית שליד החומה בעיר העתיקה, והוא מבקש מאמו קערה של מרק עוף, ולמרבה הפלא הנה מחייכת אליו אמו והוא חש עצמו מיד כשבע. בשל השירה המתגברת לא יכול היה להחליט אם הקערה שהניחה אמו לפניו אמיתית היתה או פרי דמיונו. לפניו פרוש היה גן רחב וחסר גבולות, ובכל מקום סביבו ראה פרצופים שמחים לקראתו. חלקם הכירו אותו, וחלקם, שגם היו שמחים לקראתו, לא הכירו אותו כלל. רגעים אחדים חלפו, ביקורו בבית וקערת המרק הפכו לסיפור רחוק ששמע בילדותו. הוא ידע שאביו ואמו אכן היו שם אך חדל מלחפשם ורק התרכז בציפייה לקראת הגן העצום והשירה המתגברת, שחדרה לתוכו כשהיא מביאה עמה חום וסיפוק.

 

הוא המשיך להתבונן על גופתו המונחת למטה, מתחת למשטח ראייתו בעת שהוא מתרחק ממנה והולך. גלי השירה לבשו עתה צורת ניחוח נפלא ועצום מכוסה צבע ורוד, כזה שלא ראה מימיו. אך אבו פתחי הרגיש מוטרד בשל המודעה שהמשיכה לגרום לו אי נחת. הוא חש שצריך היה להפסיק להרהר בה, אלא שלמרות זאת לא הצליח לנער מתודעתו את המחשבות עליה.

 

- אילו רק יכולתי הייתי הולך וחוקר את העניין בעצמי.

- וכי מדוע שיהיה לך אכפת, הרי אתה נמצא כאן ברגע זה.

- כואב לי שמישהו ניצל את העובדה שאני כאן כדי לעשות דבר-מה ללא הסכמתי. כואב לי...

- אתה, אדוני, הנך כבר מעבר לצורך להרגיש בכאב.

- אך עדיין אני רואה את גופי שם, שלי הוא! לאף נפש חיה אין זכות לכתוב על גופה זו תיאורים שכאלה ולמנות את תכונותיה הטובות! הרי לא ביקשתי זאת מאף אחד.

- האם מישהו שאל אותך? האם מישהו ביקש את הסכמתך למות?

- למות?

- האמנם אינך מבין כי אתה מת?

-  - - - - -

- האמנם אינך מבין שאתה מתבונן על גופתך מעולם אחר?

- מוזר, אני מרגיש עצמי חי ושמח כפי שלא הרגשתי מימי. אני חש עצמי כמי שיצא מתוך בקבוק חתום.

- חדל להתפלסף, מה שעיניך רואות הוא מוות רגיל בתכלית. הנה, עזבת מקום בו חיית חמישים שנה והגעת למקום אחר.

- אני נמצא בגן קסום.

- זה רק חלק מהתהליך כולו.

- אני חש כאילו בחרתי להניח את גופתי שם לזמן קצר בלבד. 

- אולי זה מפני שעדיין אתה שרוי בעולם החלומות שמחבר בין ערות לשינה בדיוק כפי שהוא מחבר בין חיים למוות.

- אינני מבין. מאז ומתמיד הייתי אדם פשוט שלא התהדר בדברים שאיננו מבין בהם.

- יא, אבו פתחי: המודעה הנה צורך למי שעדיין נמצאים שם, הם סוחרים בכל דבר!

- כך? מבלי לבקש רשות, מבלי לשאול?

- בדיוק כך. מבלי לבקש ומבלי לשאול רשות. ועכשיו חייב אתה להניח לעבר ולהתרכז במה שמצפה לך.

 

לאט לאט החל אבו פתחי מבין כי הם שם, למטה, אכן מקיימים רק את אשר חייבים החיים לקיים כלפי המתים. קהל רב היה במסגד והוא לא יכול היה להבחין בין אלה שבאו לנחם את אחיו לבין אלה שבאו לנחם אחרים, על מתים אחרים שמתו לפניו, אחריו או ביחד עמו. הזמן חלף והוא איבד כל עניין במתרחש למטה. הגן הקסום גדל והלך והירוק שבו הבריק עד שסנוור וסימא את עיניו. הוא ראה אנשים רבים אשר כמוהו היו מטיילים בין שבילי הגן והם שמחים ונינוחים, ודבר אינו מטרידם.

 

כאשר נקבר אבו פתחי כבר לא הרגיש שאי-פעם ישן במיטה עליה נפח את נשמתו. מרחף היה בחלל הגינה הקסומה וצופה ממרחק על ביתו השקט. היום עבר ובעיתונים התפרסמו מודעות חדשות ותמונות אחרות, אך אבו פתחי התבונן בפעם הראשונה בקלות ראש על העולם שעזב. בלבו אמר: יעשו מה שירצו. יכתבו מה שירצו ואחר-כך ינקו את נעליהם בעיתונים אם ירצו. הם המתים האמיתיים ורואים הם עצמם כחיים. אותו מי שפרסם את המודעה – שיבושם לו, וגם מי שקיבל את תמורתה.

 

 

תרגמו מערבית: נורמה בר-משה ועדית שמר

ירושלים,

מרץ 2004

עדית שמר, חלילנית וסופרת ירושלמית. לאתר הבית שלה: http://idit.shemer.googlepages.com/home>

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב