חלק ניכר מהעניין ותשומת הלב במגזר הפיננסי הייתה ועודנה נתונה לשער הדולר ביחס לשקל. גם לנוכח כניסתו של שחקן חדש – האירו האירופאי, הדולר הוא עדיין המטבע הבינלאומי המשמעותי ביותר עבור ישראל והעולם בכלל. לירידה או עליה של שער הדולר ביחס לשקל יש השפעות מגוונות על המשק הישראלי וברמת המיקרו על הכיס של כל אחד מאיתנו. ברמה היומיומית נדמה שלצרכנים רבים יש אינטרס ששער הדולר ירד, אבל בהסתכלות מעמיקה יותר, הדברים הרבה יותר מורכבים...
זה שעולה וזה שיורד
דולר בשער נמוך פירושו שכל מי שיש לו שקלים בבנק יוכל לקנות יותר מוצרים שמתומחרים בדולרים באותם השקלים. מי שמשכיר דירה בתעריף דולרי (היום כבר פחות שכיח) ישלם פחות שקלים בחודש שבו הדולר ירד. מי שעושה רכישות בחו"ל (למשל דרך האינטרנט) או רוכש מוצרים שתומחרו בחו"ל בדולרים, יהנה מעלות מופחתת גם הוא והדבר נכון כלפי כמעט כל מה שמיובא לארץ. נדמה אם כן, של שער מט"ח נמוך יש רק יתרונות עבור הצרכן הבודד.
למה להתערב, סטנלי?
אז למה נגידי בנק ישראל לדורותיהם (ובוודאי גם הנגידה החדשה) מתערבים ומנסים להשפיע על שער הדולר מפעם לפעם על ידי רכישה סיטונאית של דולרים? הסיבה לכך נעוצה בהשפעה של שער דולר נמוך על המשק – על החברות שמעסיקות את אותו צרכן בודד (שסיכמנו שבאינטרס הצר שלו יש רווח מדולר נמוך). רוב החברות הישראליות, בוודאי הגדולות והרווחיות ביותר, מיצוא מוצרים ושירותים לחו"ל. חלק ניכר מהרווחים שלהם מגיעים מיצוא ולכן ההכנסות מיצוא משפיעות גם על הקף המס שהן משלמות למדינה. כשהדולר בשפל החברות מרוויחות פחות ולפעמים הרבה פחות בגלל שההכנסות שלהן הן דולריות. וכשההכנסות יורדות, החברה 'מהדקת את החגורה', מוותרת על עובדים, לא מגייסת חדשים, מוותרת על הרחבות ופרוייקטים שהיום יכולים להעסיק עובדים רבים בעתיד וכדומה. כשהחברות במצוקה, שכר השכירים לא עולה ומספר הלא מועסקים במשק עולה – מה שמשפיעה גם על הצריכה – הצרכן הממוצע קונה פחות. כשאנחנו קונים פחות הרווחים של עסקים בארץ מצטמצמים והמשק מתכווץ. כך קורה שמיתון שהגיע מהשוק הבינלאומי אל כיסן של החברות המעסיקות התגלגל אל הצרכנים ולבסוף אל המשק הפנים ישראלי.
זוהי כמובן הצגה שטחית בלבד של תהליכים מיקרו ומקרו כלכליים. אפשר ללמוד ממנה על המורכבות של המערך הכלכלי ועד כמה יש חשיבות באיזון בין צרכי הצרכנים הפרטיים לאינטרסים של העסקים הגדולים.
