ההקשבה, איכותה והיכן למדתי להקשיב.
את מיומנויות ההקשבה שלי, רכשתי לפני שנים רבות, עוד לפני שהתחלתי לאמן, במקום מיוחד במינו, נדיר וכואב.
קשה לנו בעולם הטכנולגי של היום להקשיב לזולת, רעשי רקע רבים מקיפים אותנו ומונעים מאיתנו להשתמש בכלי ההקשבה, אותו כלי פשוט ואנושי שבני האדם השתמשו בו שנים רבות כל כך ביושבם סביב מדורת השבט.
גם אם נגיע לחוף מבודד ושקט בכרתים, או בקריביים, הקשב שלנו יופרע במידה כזו או אחרת, ע"י האייפון, האייפד והמחשב הנייד, שלנו, או של אלה שמסביבנו.
לימוד והטמעה של הקשבה עמוקה, מחייב תרגול יומיומי שאורך לעיתים שנים רבות.
אירועים היומיום בחיינו והאגו, שהוא "מסיט ההקשבה" העיקרי בחיינו מפריעים לנו ללא הרף ואינם מניחים לנו. הקשבה איכותית, היא משהו שעלינו ללמוד לחזור ולתרגל שוב שוב, וקרוב לוודאי שנכשל בה שוב ושוב, עד אשר נלמד ונתרגל להיכנס לתוך "בועת הקשבה" נטולת אגו ויצירת קשר אמפתי עם היושב מולנו..
הצטרפו אלי למסע קצר, ואספר לכם היכן למדתי להקשיב.
בסיומו של כל מסע עם חולה סופני, אני שואל את עצמי שוב ושוב, מדוע אני מתעסק כל הזמן עם המוות? מה מושך אותי למפגשים חוזרים ונשנים אתו, שנים רבות כל כך?
לא מצאתי הסבר פשוט לכך, אך אפשר שההתקרבות אל המוות והזמנתו אל תוך חיי, נוטלת משהו מעוקצו ומאפשרת לי להתבונן בחיים ובמוות ללא פחד, מתוך השלמה ושלווה ובמידה רבה של סקרנות וקשב רב.
מפתח מיוחד העניק לי המוות, וצרף לו קוד סודי , המאפשר לי לפתוח מגירות נסתרות, אשר היו נעולות שנים רבות, לעלעל בניצוצות של אנושיות, חמלה ואהבה, אשר המתינו בסבלנות בתחתית המגירה, שאגע בהן וארשה להן לפרוץ החוצה ולהתעופף, כמו מתיבת פנדורה הפוכה.
אין לי הסבר לסיבות ולתהליך, אך אין לי ספק, כי ההתחככות הקרובה עם המוות, מפגישה אותי שוב ושוב עם העוצמה האדירה שיש לחיים.
דמיינו לכם את האפשרות הבאה: אתם בני שלושים, ארבעים, חמישים, שישים או שבעים. יושבים אצל הרופא, לבד או עם בן או בת זוג, אחרי המתנה ארוכה ומעייפת בבית החולים. את כבר רוצה שזה יהיה מאחוריך, ללכת הביתה ולנוח. אתה לא אוהב את ריח בית החולים ומותש מה"בילוי" שם. הרופאה מביטה בך ואומרת משהו, שלא הצלחת לשמוע, להקשיב בוודאי שלא. המילים מתרחקות, הרופאה חוזרת על אותו המשפט ? ועדיין כאילו המילים מסרבות לחדור. חלק בך קם ומוכן ללכת הביתה, האחר כבר התיישב עמוק יותר בכיסא. החולה שאחריך ייאלץ לחכות עוד זמן רב בחוץ. יש לך סרטן.
לא מעט נכתב על המסע האחרון של אלו מאיתנו שהמוות שלהם קרוב, ידוע, מוחשי ומסתיר את האופק. כמה אומץ ועומק נפשי, נדרשים מרגע גילוי ואבחון המחלה, דרך הטיפולים, ההתמודדויות והטלטלה הרגשית, הפיזית והמשפחתית.
וכאשר ברי לרופאים וגם לך שנקודת האל-חזור נחצתה, מתחילה עבודה קשה וחשובה, אשר מוחמצת פעמים רבות בגלל פחד, העמדת פנים, עקשנות ולב שמסרב להפתח.
מאין מגייסים את הכוחות הנדרשים לצלוח את המשימה ההתפתחותית האחרונה של סליחה, השלמה, הכרת-תודה ואהבה, אל מול סיום ברוטלי של החיים?
מטרות הליווי והסיוע בפרשת הדרכים הזו, מורכבות ופשוטות כאחד ? הקשב לי, עזור לי לסלוח, עזור לי לקבל, להיפרד מאהובי, לספר להם על אהבתי, השקט את פחדי, תן לי יד, תן לי לומר את מה שלא העזתי מעולם, אל תברח ממני, עודד אותי לפתוח את הלב והישאר איתי בהקשבה גם לשתיקותיי.
ההוספיס של בית החולים הדסה בהר הצופים, עבורי, הוא מקום שאין שני לו בעולם, בו הנתינה טהורה ואינה מבקשת דבר. מקום בו ההקשבה היא עמוקה והשתיקה יקרת ערך, מקום בו למדתי מה הן סליחה, אהבה, רגישות וחמלה, לצד כאב וסבל.
כאן החלטתי, להשקיע את כוחי, את זמני ואת אהבת האדם שבי ובעזרתם של אנשים בדרכם אל המוות, גיליתי את עצמי ולמדתי להקשיב הקשבה אמיתית.
אני מוצא את עצמי, מאז, מגיב לאירועים בחיי באופן אחר, רגוע יותר, ממוקד יותר, סלחן יותר , מדוד יותר. כאן למדתי להיות קשוב לכל מילה ולכל רמז קטן של תנועת יד או עין, כאן התחדדו אצלי באופן מופלא הרגישויות והאינטואיציות ועברו כיוון עדין ומדויק ככיוון מיתרי כינור.
כאן למדתי להקשיב ולהבין מבטים ומילים שאינן נאמרות, כמו "אין לי עכשיו חשק שתהיה לידי, אני רוצה להיות לבד", "יש לי כאבים עכשיו, עזוב אותי", "שב לידי רק אחוז בידי אל תדבר כואב לי עכשיו", או מבטים שמבקשים לדעת "למה זה קרה לי? מדוע דווקא לי?". ולעתים, כאשר שאלות נשאלות בקול ותשובות אין בפי, אני מוצא את עצמי מדבר על אהבה, סליחות, חלומות, משפחה וזכרונות, מנסה לעזור, לשכך במעט ייסורי גוף ונפש, אך לא תמיד בהצלחה.
הרבה עצב וכאב יש במקום הזה, אך לא פחות מכך חסד, אהבה ואמפתיה.
וכך, במשך שנים, אני מגיע פעם בשבוע להוספיס, או לביתו של חולה, נפרד מעט מהעולם החיצון, ומתמכר להקשבה.
לעתים אני נאלץ להפסיק לחודש חודשיים ואף ליותר, אך תמיד חוזר, משום שאני מרגיש ויודע, כי זה המקום היחיד בעולם הטוען אותי בכל פעם מחדש בכוחות נפש מלמד אותי בכל פעם מחדש להקשיב לזולת וטוען אותי בתחושת חיים אדירה.
והתמורה לה אני זוכה, היא בלתי נתפסת, בחיוך של חולה, במבט אוהב, אף שהוא כואב, המודה לי על ההקשבה, על האחיזה בידו ולא פחות מכך, על ההקשבה שבשתיקה.
במסעותיי עם החולים, אני צופה מן הצד בתהליך ארוך ומפרך של בירור ומיון חלקי הפאזל המרכיבים את תמונת חייהם.
בהיסוס ובחשש, מנסים הם להרכיב את תמונת הפאזל השלמה, אוחזים בחלק החסר, אך אינם יודעים היכן להניחו. ופעמים רבות, גם אלו המצרפים חלק אחר חלק, מתוך ייסורי נפש קשים, אינם מצליחים להבין את התמונה בשלמותה ואני, בוודאי שלא.
קומץ קטן בלבד, מצליח להשלים את תמונת הפאזל, להבינה, לקבלה ולהעלות מזור לנפש הכואבת לקראת הסוף. רובם נאבקים ללא תוחלת בעבר, בהווה הקשה והמתיש, בעתיד שאיננו רלוונטי ובזמן המתנדף.
ואני רק מקשיב, חוסך בשאלות, מקשיב מהלב וכואב.
המחשבה והשכל אינם שחקנים במגרש הזה, רק ההקשבה ואיכותה.
וככל שאני מצליח לשפר את איכות ההקשבה שלי, לעדן אותה ולכוונן אותה, כך אני מצליח לגעת בנשמתו של האדם שמולי, מרגיש כיצד אני נפתח אליו, כיצד הוא נפתח אלי ודרכי אל עצמו ,ההקשבה יוצרת ערוץ שחוזר אליו.
איני שואל, איני מהנהן בראשי, איני זקוק למילים, אני פותח את הלב באהבה ולומד להקשיב מתוכו. ולעתים בתוך ההקשבה הטוטאלית הזו, אני פוגש גם את עצמי.
היכולת להקשיב לפחדיו ולכאביו של הזולת, מצריכה הקשבה והתבוננות עצמית ? מכיוון שאנחנו נקראים בעצם להתעמת עם פחדינו ומצוקותינו שלנו. וכמה שונים אנחנו זה מזה, בהתייחסותנו אל המוות ובאופן עמידתנו מול רגע המוות הפרטי שלנו.
בני המשפחה היושבים ליד מיטתו של האדם היקר להם ברגעיו האחרונים, מבינים כי אלה הם הרגעים בהם הוא אינו זקוק עוד למאומה, פרט לשקט וליקיריו שיעטפו אותו באהבתם. וברגעי הפרידה האחרונים, כאשר ההכרה בקץ נוכחת במלוא עוצמתה, כאשר ברור לגמרי כי אין עוד טעם בטיפולים, אפילו המילים מאבדות ממשמעותן, הם מחבקים את אהובם בדממה ומתבוננים חסרי אונים בדעיכתו השקטה.
ואני, בכל פעם מחדש, עושה מאמצים להתרכז בהקשבה שקטה, לנתק את עצמי מכל מה שמסביב, כדי לא לאבד מילה שנאמרה, או שלא נאמרה, מנסה לקלוט תנועת יד או עין, חיוך או כאב. ואני מקשיב, מקשיב מהלב, מקשיב ומנסה להבין, מתי החיוך אינו עווית של כאב אלא חיוך אמיתי, מקשיב למחשבה שחלפה, מקשיב לזיכרון נעים שחלף, לזיכרון של אהבה שנחוותה ולרגעי אושר שהיו.
ההקשבה לחולה הסופני מרוקנת את תודעת הפחד שלי ומאפשרת לי לקבל ללא רתיעה מילים כמו מוות, סוף, סרטן.
וכאשר אני יושב עם אדם העומד לסיים את חייו, אני מתמסר להקשבה כנה, שקטה ואמפתית, מאפשר לעצמי להיפתח אליו, לקלוט את רגשותיו, ולפלס לו דרך להיפתח אל עצמו.
כאשר אין לי מה לומר אני שותק. איני מנסה לומר דברי חוכמה עמוקים מדי, אין זה הזמן לכך ולפעמים זה מעיק, אבל אני משתדל להיות כן, אמיתי וקשוב. למדתי כמה זה חשוב לקשר בינינו.
אני בעיקר שואל שאלות ומקשיב לו קשב רב.
לעתים השאלה שלי באה להציע כיוון מסוים של שיחה, ופעמים רבות יושבים ושותקים. גם בשתיקה יש הקשבה. להקשבה המיוחדת הזו, אשר ערה לדקויות ולעוצמות שמעבר לדיבור, אני קורא 'חוכמת הלב'.
מאיה היתה אחת הנשים הצעירות שליוויתי ובאחת הפגישות שלנו סיפרה לי על חווית ההקשבה שלה.
"אחלוק איתך בכל שתבקשי" אמרתי למאיה, "תוכלי לשתף אותי בסיפור חייך ואם תרצי גם במחשבותיך על המוות. לא אימלט על נפשי אם תדברי על מוות, סרטן, פחדים, כעסים או אכזבות, ואשתדל לתמוך בך בעיקר בהקשבה, אני יודע להקשיב בשקט בשקט גם לשקט".
"אתה יודע" אמרה לי, "אני חושבת שנשאבתי לתוך ההקשבה והאמפתיה שלך אלי, ולמרות שלא אמרת מילה, אני חושבת שזו היתה עבורי חוויה היפנוטית במלוא מובן המילה".
"רעיון מפתיע ומקורי" אמרתי, "מעולם לא חשבתי ששתיקה יכולה להיות חוויה מהפנטת".
"כשאתה מקשיב לי גם כשאנחנו שותקים", אמרה, "אני מרגישה שאתה נוטל חלק מהמשא שלי.
ואין לך מושג איזו הקלה זו, כאשר אתה יודע שיש לך שותף למסע,למרות שסוף המסע שלי כבר קרוב.
אני חושבת שההקשבה שלך, מצליחה לייצר חוויה שעוברת ביני לבינך, ולאחר מכן ביני לבין עצמי. אתה נמצא ברקע ומקשיב, ואני מתעמתת עם ההרגשות שלי מקשיבה לקולות הפנימיים שלי ואומרת לעצמי דברים רבים שלא העזתי לומר לפני כן. זה בדיוק כמו שאמרת לי, להסיר את הבולשיט ולהתערטל.
אני חושבת שדווקא עכשיו, אני זורמת עם המציאות הקשה, מוכנה לשוחח על זכרונות העבר ולהשתחרר מהם".
"את מניחה לעבר, חווה את ההווה, ומוותרת על העתיד".
"זה כואב מאוד אבל זה נכון, אני מתכוונת להניח לזכרונות, אין לי כוונה למחוק אותם או לשכוח אותם, אלא פשוט להניח להם, לדעת שהם נמצאים באותו מקום, שהם לא רלוונטיים ואין לי מה להתעסק איתם יותר, משום שכל תועלת לא תצמח לי מכך. ולעומת זאת כדאי לי לחשוב על ההווה ואיך אני רוצה לחיות אותו בזמן שנותר לי, ונכון אמרת שבמקרה שלי גם העתיד אינו רלוונטי".
אני יודע שמאיה לימדה אותי כיצד להקשיב לה ובאמצעות ההקשבה שלי, הצליחה להקשיב לקולות הפנימיים שלה, פתחה צוהר לעולמה הסגור והעזה להציץ אל תוך הכאב שלה, בעודה מנסה להרגיע את השיח הקשה שלה עם עצמה.
הכוח להקשיב לאנשים לפני מותם, מגיע אלי ככל הנראה דרכם, למדתי זאת בהוספיס. למדתי להקשיב למשאלות שלא נאמרות, לכאבים שתוקפים את הגוף, למבטים שמבקשים תשובות ולנשימות קשות המפעילות את בית החזה.
ההקשבה מגיעה ממקום נקי ללא שיפוטיות ונטול אגו, ומאפשרת לחלק מהחולים להיפתח, ולהביא מזור זמני לכאבי נפש.
וכאשר אני יושב מול חולה ומקשיב לסיפור חייו, אני מדמיין לעצמי, שאנחנו נמצאים לבד בתוך בועה מיוחדת וסגורה, שקט מוחלט מסביב ורק הקולות והמחשבות של שנינו מהדהדים בחלל הבועה.
.
מזה עשרים שנה אני עוסק באימון אישי ועסקי. צברתי נסיון מקצועי ועסקי רב, בעבודה עם ארגונים ממשלתיים ומוסדיים ובמגזר העסקי. www.yesyoucan.co.il
