לאן הלכה לנו הסבלנות? 

הלכה אמרתי? רצה!!! זוכרים את הימים שהיא (הסבלנות) ואנחנו ממש הסתדרנו? אז, בימים שפודינג וקפה היו מוצרי האינסטנט היחידים. שימו לב, אני לא מחזירה אתכם 100 שנים אחורה לתקופה בה שטו שבועות בכדי להגיע ליעד כלשהו. תחשבו- זה לא היה מזמן שחיכינו חודשים בשביל קו טלפון. שכתבנו מכתבים וחיכינו למענה בסבלנות. שעשינו בדיקות וחיכינו שבועות לתוצאות. שתלינו כביסה וחיכינו שתתייבש. שהדלקנו את הבוילר וחיכינו למים החמים. שהצטלמנו וחיכינו לפיתוח. שחיכינו ארוכות בתור לטלפון הציבורי בצבא בכדי לדבר קצרות עם הבית. ש....  נכון שכבר אין לכם סבלנות לקרוא את הרשימה הארוכה הזו? רגע, קחו נשימה עמוקה – הפואנטה תגיע בקרוב. וגם אם זה יקח קצת זמן- ראו בזה תרגיל בסבלנות.

כן, פעם היינו די סבלניים. בואו נודה לא הייתה לנו ברירה. היינו מוכרחים לחכות. חיכינו לחנוכה בשביל הסופגניות, לחורף בשביל הקרמבו ולקיץ בשביל הגלידות והאבטיחים. חיכינו המון זמן להסעה לבית הספר או לרכבת או לאוטובוס. חיכינו ליום ההולדת שלנו כי רק בימים ממש חגיגיים היה סיכוי שההורים יקחו אותנו לאיזו מסעדה.  חיכינו לאופניים עד הבר/בת מצוה. חיכינו להתאפר עד התיכון וגם אז זה היה רק "שחור בעיניים". חיכינו עם הנשיקה הראשונה, האלכוהול הראשון ובצבא חיכינו לחבילה מההורים כי בשקם במקרה הטוב היו טוסטים ומצופים.

ומה היום? תרבות האינסטנט בה אנו חיים לא מספקת עבורנו מספיק הזדמנויות לתרגל סבלנות. סופגניות אפשר להשיג כל השנה. גם פירות וירקות שלא בעונה. דואר אלקטרוני מגיע בשניות (וגם חוסך הרבה עצים). הכביסה מתייבשת במייבש הכביסה גם כשיורד גשם. תמונות שזה עתה צילמנו ניתנות לצפייה והדפסה מיידית. ומי צריך לחכות שיפתחו את החנות או הספריה כשכמעט כל מוצר או מידע נגישים עבורינו אפילו מהבית מסביב לשעון.

 כיצד קשור סגנון החיים הזה לאובדן הסבלנות שלנו? בעידן הטכנולוגיה, המחשב והאינטרנט המוטו הראשי הוא: "מהר שווה יותר". בעולם שבו מהירות  היא ערך עליון קיימת דרישה לשרות מהיר, תגובה מהירה, התעשרות מהירה, הבראה מהירה, הגשמה מהירה ועוד... למהירות יש קונוטציה של הצלחה, כישרון ומקצועיות והחברה בה אנו חיים מלמדת אותנו לדרוש אותה מעצמנו ומאחרים. ספרים על הצלחה מהירה (לדוגמה: מליונר ברגע) ותוכניות מקוצרות לתעודה או תואר צצים כמו פטריות אחרי הגשם. ועולם הפרסום והשווק מוכר לנו שרותים ופתרונות מהירים כי כבר מזמן קנינו מהם את ההשקפה שזמן שווה כסף!!!

הם פותחים לנו חנויות 24 שעות ביממה (יש הגיון בבתי מרקחת שפתוחים 24 שעות ביממה אך מי צריך מרגרינה בשלוש לפנות בוקר?), שולחים לנו פיצה הביתה בפחות משעה, מספקים לנו אינטרנט מהיר ומפתחים עבורנו תרופות פסיכיאטריות כדי שנצא מהר מהדיכאון.

אז מה המחיר של הקצב המטורף הזה ושל אובדן הסבלנות? כשאין לנו סבלנות לחכות שהתה החם או העוגיה שרק יצאה מהתנור יתקררו התוצאה היא כוויה בלשון. אך זה עוד כלום לעומת המחיר שחוסר הסבלנות שלנו עלול לגבות על הכביש.שם זה בא לידי ביטוי בקיצורי דרך, עקיפות מסוכנות, או חציית הכביש במקום אסור. לחוטאים באלו מבקשת אני להזכיר כי עדיף להאזר בסבלנות ולאבד רגע בחיים מאשר להיות פזיזים ולאבד את החיים ברגע.

כפי שציינתי כבר קודם, חוסר סבלנותינו עלול להיות מופנה כלפי עצמנו או כלפי הסובבים אותנו (אנשים וחפצים). היום כשלוקח למחשב שלנו יותר משניה לעבור לחלון הבא – אנחנו כבר חסרי סבלנות ומתייגים אותו כאיטי. גם כשלא חוזרים אלינו במהירות מהבנק למשל זה מרגיז אותנו. אנחנו כבר לא רגילים לחכות – מה שהופך אותנו להרבה יותר כעוסים והרבה פחות נעימים לסביבה. שכנעו אותנו שמגיע לנו לקבל שרות מהיר וכשזה לא קורה אנחנו עומדים על כך שנקבל פיצוי על "עוגמת הנפש" (הפיצה לא הגיע תוך 45 דקות לכן מגיע לנו לקבל אותה בחינם). קצב החיים מהיר ומי שלא עומד בו ....  משלם את המחיר. אם אני נדרש לעמוד בסטנדרטים האלו – שגם האחרים יעבדו קצת בשבילי.

אם כך איך תסבירו את זה שהחיים שלנו יותר ויותר מהירים ובכל זאת יש לנו פחות ופחות זמן? ההסברים לכך רבים ומגוונים (מבזבזים יותר זמן על חשבונות והסעות של הילדים) וגם הפעם חוסר הסבלנות שלנו נמצא על כס הנאשמים. במקרים רבים קוצר הרוח שלנו יוצר את האפקט ההפוך לזה לו ייחלנו ומאריך במקום לקצר את הזמן אותו אנו מבזבזים. כשאין לנו סבלנות לשבת עם הילד עשר דקות לפני השינה ולהקדיש לו זמן איכות, הילד שזקוק לתשומת לב ולא זוכה לה – נותר באי שקט ומתקשה להרדם. עכשיו הלכו לנו שעתיים במקום עשר דקות ולמערכת היחסים שלנו עם הילד נוספה עוד חוויה שלילית. עוד דוגמאות לאפקט הפרדוקסלי הזה כוללות בזבוז זמן רב יותר על הרכבה של רהיט כשאין לנו סבלנות לקרוא הוראות או דחיית סיום הקול'ג כתוצאה מצורך לחזור על כיתות בהן נכשלת כשהעמסת על עצמך יותר מדי כיתות מתוך כוונה לסיים מהר את הלימודים.

אנחנו חיים בעולם של נוחות ובכל זאת הרבה פחות מאושרים ורגועים ממה שהיינו פעם. נכון, המתנו בסבלנות לכל מיני דברים ובעולם שזמן שווה בו לכסף זה אולי נשמע רע. אבל החויה הזו לימדה אותנו לדחות סיפוקים ולהנות מהרגע ומהרוגע. כשהסתיימה ההמתנה או השגנו משהו הייתה לנו תחושה עמוקה של סיפוק והערכה למה שקיבלנו, יצרנו או השגנו. החויה הזו חיזקה את ביטחוננו העצמי והפכה אותנו לבני אנוש ואזרחים טובים יותר.  הילדים שלנו שנחשפים יחסית למעט הזדמנויות לתרגל סבלנות לא זוכים לחוש את התחושות או לפתח את התכונות החשובות הללו. במקום, הם דורשים שנספק את רצונותיהם (שימו לב שלא השתמשתי במילה "צרכיהם") באופן מיידי. אין להם סבלנות לקרוא ספרים כי הם רגילים לצפייה בטלביזיה שבניגוד לספר מספקת להם התרחשות עלילה מאוד מהירה. הם רוצים שנשחק איתם מתי שנוח להם ולא מתחשבים בעובדה שאנחנו בדיוק באמצע שיחת טלפון חשובה או עם כאב ראש. ומה אנחנו עושים? עובדים קשה יותר ויותר לספק את הסחורה – עכשיו! את המחיר אנחנו והם נשלם אחר כך!!!!

תרצו לדעת בודאי איך נשלם. לצורך כך התחילו שוב בקריאת הכתבה (הנה לכם עוד תרגיל בסבלנות). אם מה שקראתם עד עכשיו לא מספיק – בואו נבחן מה עוד יכול להתרחש כשהסבלנות ויכולת דחיית הסיפוקים שלנו מוגבלות. קחו לדוגמה את גלית בת ה-34 אשר התחתנה עם בן זוג שלא התאים לה ונכנסה להריון מלחץ ולא מאהבה כי השעון שלה תקתק נורא מהר ולא היתה לה עוד קצת סבלנות לחכות. גם שלמה הבן הצעיר של השכנים מספק לנו דוגמה טובה למחיר שחוסר סבלנותינו עלול לגבות. שלמה הוא דווקא בחור מאוד  מוצלח. הוא התקבל לאוניברסיטה יוקרתית והלך לו בכלל לא רע בלימודים אבל זה קצת ייאש אותו לחכות כל כך הרבה שנים עד קבלת התואר. הוא נכנס לדכאון וחפש פתרון מהיר. הוא התייעץ עם פסיכיאטר וחבר. העצות היו די דומות והוא החליט ללכת על שתיהן – מריחואנה ופרוזק.

חשוב לציין שפרט לחוסר סבלנות ישנם משתנים נוספים המשפיעים על התוצאה הסופית והסיכוי די גבוה שהסיפור של משפחתכם יגמר הרבה יותר טוב. אין לי שום כוונה להבהיל אלא רק להאיר את עיניכם לתופעה והשפעותיה האפשריות. אחרי הכל זה בלתי אפשרי לעצור את האבולוציה. הטכנולוגיה המפותחת שהביאה עימה את המחשבים והאינטרנט לא הולכת להעלם בקרוב וטוב שכך. יש לה המון יתרונות. אולם יש לזכור שאנחנו חיים בעולם שעדיין נשלט על ידי חוקים פיזיקלים – בעולם שבו מימדי המרחב והזמן די קבועים. הריון היה ויהיה תשעה חודשים וגם אבני הדרך בהתפתחות שלנו ושל ילדינו די מוגדרים בזמן. לקציר ולבציר, לאסיף ולקטיף יש את הזמן שלהם ואין ברירה- מוכרחים להתאזר בסבלנות.

לכן חשוב שנהיה ערניים ונכונים לקחת חלק בהשבת הסבלנות לחיינו. אני מזמינה אתכם להכניס את הסבלנות לחייכם ולחיי משפחתכם כי גם בעולם המהיר הזה עדיין נדרשים אנו לסבלנות. עלינו כהורים, מחנכים ובני אנוש לקחת אחריות לעתיד ילדינו ועתידה של האנושות כולה. אם לא נלמד עכשיו – החיים יזמנו לנו הזדמנויות לעשות כן. רק שאז כבר נאלץ לשלם מחיר יקר.