יושבת ומחכה בסלון 

יושבת בסלון ביתה הנטוע בפרדס מרוחק מהמולת העיר. אם הייתי שואל אותה, ריטה למה את מצפה? בודדה ומרוחקת, היא הייתה עונה לי: אתה יודע פראנק יש לי כל כך הרבה שרציתי לעשות. בת עשר רציתי לרוץ בשדה ולהגיע לנהר רועש וטיפות המים היו מרטיבות את לשוני הצמאה. חלמתי להגיע לארצות רחוקות שם איש לא ידע מי אני, מה שמי ומי הוריי.

היו זמנים שרציתי ללכת לאיבוד שם לפתע ילדים היו מחבקים אותי ומזמינים אותי בעוגיות עם דובדבנים צהובות.

ולפעמים רציתי לרכב על סוס ולדהור בין הרים מזדקרות לשמים שראשם אתור שלג בוהק ומסנוור. להגיע למעין הזורם בין עצי אלון תמירים. ושם בין רגע היה מתרחש הנס וכל החבוי בחזי היה נגלה לי ולעולם. וכן חפצתי לשוטט בעיר זרה של אנשים מחייכים וטובי מראה, לבושים כמו לחגיגה. אנשים המברכים אחד את השני בחיוך כזה לבבי, וגם אותי, הזרה, יברכו. וכאשר יראו את פליאתי על פניי ילחשו באוזניי: את לא זרה, את אחת מאתנו ואם תרצי נארח אותך בביתנו.

כל כך רציתי לראות את סבתי קלרה המביטה ממרום מעמדה בכוננית ביתנו כמו מבקשת אנא ילדתי מלאי את תפקידך נאמנה, חיי את חייך ביושר כפי שאני חייתי.

אלה שהשנים חלפו ומכל החלומות נשארו קטעי זיכרונות עמומים. הנה אני מלאת חורפים דהויים ועדיין מצפה.

יושבת ומחכה להלך צעיר שיעבור ליד ביתי ויצעק הי את! בואי הרכבת יוצאת בעוד שעה, אני מבטיח לך נסיעה משגעת, נופים מרהיבים ואת עצמי חבר למשא, האיש הטוב ביותר עבורך, בואי תראי את עיני הבורקות מרוב אושר, את שפתי הלוחשות דברי אהבה כמוסים כמוהם מעולם לא שמעת. בואי אין לך ממה לפחד עונת הבדידות הסתיימה, שנינו נתור את בארץ פלאים רק לנו, לשנינו. אני לא הבנתי, כל כך שקועה בחלומותיי שלא ראיתי ולא שמעתי. נשארתי כאן בסלון ביתי בפרדס רימונים שפירותיו נבלו על הארץ ללא תקומה.