האומץ להיות מטופל
למרות פתיחות הולכת וגדלה בשנים האחרונות, ההסתייגות מכניסה לטיפול פסיכולוגי רגשי היא עניין נפוץ אצל רבים והיא מובנת לי מאוד. הורים חוששים לשלוח את ילדיהם לטיפול מחשש לסטיגמות או חוששים שהמגע עם עולם הרגשות יהיה עוצמתי מידי כך שלא יוכלו לעמוד בו. טיפול בילד דורש במקרים רבים גם תהליך של שינוי והתפתחות אצל ההורים עצמם ושינוי עצמי הוא לא עניין פשוט.
למבוגרים לא פחות קשה להגיע לטיפול : הטיפול הרגשי דורש העמקה ובחינה גם של רגשות שליליים וכולנו מצויידים היטב במנגנוני הגנה מפני מפגש אמיתי עם השלילי – הכחשות, הסחות דעת, רציונליזציות ועוד. עבור רבים הטיפול הוא סימן לחולשה, לחוסר יכולת להתמודד עם הדברים לבד, אבל אני חושב בדיוק את ההפך. המסע הטיפולי של הילד והוריו ושל המבוגר, דורש אומץ רב ובעיני הוא אות לחוזקה. היכולת לבוא במגע עם הרגש, היכולת להעזר וליצור קשר עם המטפל הם מכוחות החיים החשובים ביותר שבעזרתם מצליחים רבים להתגבר על קושי גדול, לצמוח ולהתפתח וחזור לחיים יצרניים ומלאי חיוניות.
טיפול בביבליותרפיה, הממוקד בסיפורים, שירים וטקסטים אחרים, מתאים לשורה ארוכה של סימפטומים ואתגרים אישיים, בניהם :
• חרדה ופחדים
• אובססיביות וכפייתיות
• התקפי זעם
• דיכאון ועצבות
• חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך
• בעיות בתקשורת (המבוססות על מקור רגשי, למשל, גמגום)
• קשיים ביצירת קשר ורכישת אמון
• חרדה חברתית
• קושי ביצירת קשר אינטימי וניהול מערכות יחסים
• קשיי הסתגלות והתמודדות עם שינויים בחיים
• עיבוד טראומה
• התמודדות עם אובדן ופרידה
• תחושת בדידות
• גיבוש זהות ומציאת כיוון בחיים
• השתחררות מתקיעות ותחושת חוסר אותנטיות
ומה עם מי שלא אוהב ספרים?
העולם של ימינו מציע הרבה חלופות אטרקטיביות לקריאת ספרים ובמקביל ילדים רבים נרתעים או מתקשים בקריאה וכתיבה. חשוב להבין שהטיפול הביבליותרפי אצלי לא עוסק בקריאה וכתיבה בפועל והוא בודאי לא קשור להקנית קריאה או כתיבה. הסיפורים ש'נכתבים' בטיפול נוצרים מתוך משחקים, שימוש בקלפי סיפור וכדומה. לכן לא צריך להיות סופר בנשמתך כדי להגיע אל הביבליותרפיסט אבל רצוי שיהיה דמיון.
