בין שקר לטמטום
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

בין שקר לטמטום 

מאת    [ 14/02/2008 ]
מילים במאמר: 2579   [ נצפה 1628 פעמים ]

 
 
בין שקר לטימטום 2008. 2. 14

כנראה שצריך להיות צעיר מאוד, אולי בן ארבע או חמש שנים, כדי להאמין בניסים. עוד זכורים לי הלילות (והיום אני רואה את זה בנכדים שלי) שהיינו יושבים וקורעים את העינים שלא ייעצמו, יושבים אחוזי אמונה והתרגשות שהנה-הנה יבוא אליהו וילגום, ולו טיפה, מכוס היין שהכנו בשבילו. אף פעם לא הצלחנו לתפוס אותו בשעת מעשה. תמיד תמיד, באותו הרף העין שהיינו נרדמים, דוקא אז הוא היה מגיע, לוגם לגימה ונעלם מיד כי הרי הוא היה צריך לבקר, עוד באותו הלילה, במליוני בתי יהודים. כשהתבגרנו, ידענו כי אין זה אלא שקר שמקורו באיזה מסורת, אבל המשכנו להנחיל את השקר הזה לבנינו והן ממשיכים להנחיל אותו לנכדינו ואולי זה הוא הדבר המאפשר לנו להמשיך ולהאמין בשקרים שאנחנו כל כך זקוקים להם כדי להמשיך בחיינו ולשמור על שפיות הדעת שלנו.
כבר מזמן השלמנו עם הידיעה ששקר הוא מה שנקרא "שם אמצעי" ( middle name) של הפוליטיקאים, ולא אחטא חטא גדול לומר כי להכללה הזו יש רגליים. כבר מזמן הבנו כי אין לצפות ממנהיגי המדינה, שהם ברובם "פוליטיקאים" גם אם אין הם משתלבים בחייהם היום יומיים ממש במעשה הפוליטי, להיות אנשי אמת וישרי דרך.
תסבירו לי, איך עם כמונו, עם ספקן, חקרן ונירגן, ישב לילות על לילות. לא ימים, לא שבועות, חודשים! למען האמת שנה וחצי! ישב וחיכה בעיניים כלות שאליהו יבוא אלינו הביתה, אלינו, אל כל אחד ואחד מאיתנו בביתו, ויביא לנו בשורה שנוכל לומר בלב שלם כי כך היו הדברים. שנוכל לומר לעצמנו ולסובבים אותנו כי הנה יצאה האמת לאור. שנוכל לעצום את עינינו ולקום למחרת בבוקר אחרי שנחנו מעט מהמתח, בידיעה כי הנה הוגדרו הדברים וכמו שנאמר: "הגדרת הבעיה היא חצי הפתרון שלה".
אתם יודעים למה לעם היהודי יש את נסיון בחיים הארוך ביותר בהיסטוריה? האמת היא כי אין לו נסיון חיים ארוך כמו שכולם חושבים. נכון שיש לו היסטוריה ארוכה יותר מאשר לכל העמים המוכרים. אבל אורך ההיסטוריה לא בהכרח מלמד על ניסיון חיים וזאת מהסיבה הפשוטה שאנחנו חוזרים פעם ועוד פעם על השגיאות של עצמנו ולא לומדים את הלקחים הנדרשים.
אומרים שעם ניסיון החיים וכפועל יוצא ממנו, באה גם חוכמת החיים. החיים עצמם מלמדים אותנו יום יום כי חכמה זה לא תמיד "הצד החזק" שלנו. שלנו? כן, כן! החיים עצמם מלמדים אותנו יום יום שאנחנו עם טיפש עד לסכנת מותנו במו ידינו.
את כל הדברים האלה על עצמנו אנחנו יודעים. כולנו יודעים שאנחנו מרמים את עצמנו אך ממשיכים לעשות זאת כי זה נוח לנו. זה נותן לנו את האפשרות לסבול את עצמנו גם כי אנו יודעים שבכל פעם, וזה קורה כל יום, נוכל שוב לרמות את עצמנו. כדאי לשים לב לעובדה שגם כאשר אנחנו מרמים אחרים, וגם את זה אנחנו אוהבים לעשות, אנחנו כלולים בתוך "האחרים" האלה. כי מי מאיתנו מוכן, במודע, להוציא את עצמו מהכלל ולקחת באופן אישי, אחריות על מעשינו ודיבורינו. מה! אנחנו פראיירים!? לא רבותי, אין בתפיסת עולמנו "קללה" גרועה יותר מלהיות פראייר, על אחת כמה וכמה שמישהו יחשוב אותנו לכאלה.
הבעיה היא שיש שקרים ויש שקרים. על רובם אנחנו עוברים בשלווה לסדר היום. אבל באותם מקרים, והם לא כל כך מעטים, שהשקרים האלה מביאים לתוצאות איומות שקשה לנו לעמוד בפניהן וסתם שקרים לא יכולים לכסות עליהן ואז... הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. המקובל שבהם הוא "ועדת חקירה" ולא משנה אם זו ועדה "ממשלתית", או "ממלכתית" או רק "ועדת בדיקה" או אפילו סתם ביקורת של מה שנקרא "ביקורת המדינה", שלצערי אני יודע אישית שברוב המקרים זו לא יותר מבדיחה לא מוצלחת שגם היא חלק מהשקר. או כל שם אחר שימציא לנו הגניוס היהודי, כי כולן יהיו בערך אותו הדבר, כולן יבדקו או יחקרו את מה שיגדירו להן אלה שממנים אותם לבדוק או לחקור את מעשיהם של הממנים עצמם.
מישהו זוכר את כל הועדות שהוקמו? מישהו יודע שימי הועדות הן כמעט כימי קיום המדינה? האמת היא כי מוסד ועדת החקירה קדם לימי המדינה והוא "ירושה" שירשנו מהמנדט הבריטית. היו בינינו כאלה שרצו להאמין כי אצלנו, כשנהיה מדינה עצמאית, זה לא יהיה כך. נו טוב! היו הרבה תקוות והרבה אמונות והרבה אשליות, הרבה הצלחות והרבה, הרבה מדי, כשלונות, שאם לא היינו יודעים לכסות עליהן בשקרים, לא היתה לנו ברירה אלא לאבד את עצמנו לדעת מבחינה לאומית, חברתית, לצערי גם אישית.


" שלבי השגעון"

...הנני מציעה: נקים ועד
שיחקור בענין שהצעת.
...כזכור לך מינינו ועד
לעין בענין איזה צעד,
וזוכרת הנך גם יודעת
שחקר ועין אותו ועד
והמליץ על אותו הצעד
אשר את בזמנו הצעת,
אך כון שאותו הצעד
בי מעיר את אותו הרעד,
נמנה ועדה קובעת
שתחקור את חות-הדעת
שהמליצה על זה הצעד..." מתוך שיר של נתן אלתרמן.

הבנו כי כדי שלא נגיע למצב כל כך חמור דרוש שקר כזה שאפילו אנחנו נחשוב שהוא אמת.
מה יותר ישר ואמיתי מאשר איזה שופט? רצוי, אבל לא הכרחי, שיהיה ברמה של בית המשפט העליון. כי זה מראה על רצינות החקירה/בדיקה. על מנת שנחשוב שהוא גם אובייקטיבי ואינו נתון ללחצים, רצוי שיהיה בדימוס (הגיל לא חשוב). רצוי שלא יהיה לו מושג, ולו הקלוש ביותר, בנושא הנחקר, כי ישנה סכנה (אם יהיה לו מושג) שתהיה לו דעה עצמאית. מכוון שאדם אחד לא יכול להיות ועדה, יש צורך "לעבות" אותו בעוד כמה אנשים שיוסיפו משקל וכבוד, למשל: מעט ידע משפטי, מעט אקדמיה, מעט צבא ולפעמים עוד כמה "תבלינים".
ככל שעברו השנים והמדינה אמורה היתה להתבגר ולהתגבר על "מחלות הילדות" המלוות כל אירגון בראשית דרכו, קרה לנו מה שקורה תמיד לעם היהודי, המחלות רק הלכו והחמירו, עד שהיו למחלות כרוניות. אחת מהמחלות הכרוניות האלה נקראת "ועדות חקירה".
מה רע בועדות חקירה? ועדות חקירה יכלו אפילו להיות משהו חיובי. מה רע מללמוד את טעויות העבר? הרע אינו בלימוד טעויות העבר. הרע הוא שאנחנו לא למדנו דבר מטעויות אלה ומה שכן "למדנו" תמיד לא היה רלוונטי למציאות שנכפתה עלינו על ידי אויבינו בעתיד. לא היה זה סוד וכולנו ידענו, כולל גם כל החכמים למיניהם, כי אם אנחנו חוזרים על טעויות העבר, סביר להניח כי גם בעתיד נחזור על אותן הטעויות והתוצאות יהיו בהתאם. וכי אנחנו חייבים להתאים את עצמנו למצב העתידי, לא רק שלנו, אלא בראש ובראשונה למצבם בעתיד של אויבנו ואם אנחנו רוצים לנצח בלחמות אלה, רצוי שנשכח את העבר ונאמץ את האימרה הערבית "איל אי פת, מת!".
את קו השינוי, או אם תרצו את קו השבר יש למצוא בסיומה של מלחמת ששת הימים. עד לאותו הסיום המדהים, שלא היה נצחון כדוגמתו, חיינו תחת אימת הכיליון, אימת ההשמדה, של המדינה הקטנה והחלשה שכולנו האמנו כי כל ניצחון של הערבים פרושו היחיד הוא סופה של מדינת ישראל. כפועל יוצא מאמונה זו ידענו כי עלינו ל-נ-צ-ח .
אחרי המלחמה ההיא התחלנו, ולא כאן המקום לנתח למה, להאמין כי אנחנו בלתי מנוצחים. התאהבנו באפשרות התיאורטית כי אנחנו כבר יכולים להרשות לעצמנו להיות "ליברלים", רחבי לב, "אור לגויים" (הערבים) שסובבים אותנו. שוב לא נצטרך להילחם על קיום המדינה וכל מה שדרוש לנו בעתיד הוא "כוח ההרתעה". הנחנו על זרי הדפנה את החרב ואספנו אוספים אדירים של טנקים ומטוסים ואלקטרוניקה ועטפנו את מיתוס הגרעין (מיתוס, כן או לא) בעוד עטיפה אחת או שתיים. התנפחנו כ"אבו נפחא" ואמרנו/ שיקרנו את עצמנו: "מי ישווה לנו ומי ידמה לנו, מי יעז להרים עלינו יד!"
התוצאות ידועות!
מלחמת יום כיפור נפלה עלינו בהפתעה. בהפתעה? לא ולא! ידענו כי היא עומדת לפרוץ עוד לפני שהיא פרצה בפועל, אבל, בשעות שעוד עמדו לרשותנו, לא עשינו דבר, שום דבר! וכשפרצה, עוד לקח לנו זמן להזיז את כל המשמנים. לעלות על הטנקים ולרוץ על השרשראות, ולגלות את אשר ידענו: על קו החזית מגינים הטילים המצריים, שידענו שהם קודמו אל קו התעלה ולכן כל נסיון להפעיל את חיל האויר יהיה כהתאבדות. אבל לא עשינו דבר, שום דבר! את מחיר השאננות שהסתתרה מאחרי ההרתעה שלא היתה שילמו בחייהם אלפי ישראלים צעירים, משלמים עד היום אלפי אלמנות שכבר זקנו ואלפי יתומים שחלקם בגרו וחלקם שילמו בחייהם ובגופם משום שלא למדנו דבר מהמלחמה ההיא.
לא למדנו, כי מיד התגייסו כל אלה שהרגישו כי הם הם אלה ש"כשלו" (מילה יפה לחוסר מעשה שאז קראו לו "מחדל") ויותר מכך, אלה שידעו כי עשו את הלא נכון, את השגוי, את הקריטי; ועשו זאת לא בשוגג אלא בזלזול פושע וחטאו ביהירות שנבעה מחוסר הבנה בסיסי של חובתם ללמוד את העבר כדי לנסות ולהבין את העתיד ולהכין את הצבא והעם, או אם תרצו את "צבא העם". היו ימים בהם הצבא והעם היו אחד.
התגייסו החכמים והקימו ועדת חקירה, "ועדת אגרנט", וכאמור ועדה מכובדת עם שופט בדימוס ופרופסורים, וקציני צבא וכו'. נתנו בידיהם מנדט לבדוק את מחדלי הצבא, וברמז אמרו להם להגיד גם איזה מילה או שתיים, לא מחייבות במיוחד, גם על הדרג המדיני. לא כאן המקום, אך דעתי היא?ואני יכול לבסס אותה?כי הדרג המדיני הוא זה שהיה צריך לשלם את המחיר, ולא רק בהדחה מאוחרת אלא במפורש במאסר ארוך שנים של כמה מהבכירים שהיו ביניהם.
אולם, לא רק ההנהגה המדינית והצבאית צריכים לשאת באחריות. ייתכן ויותר מהם צריך לשאת בהם העם הישראלי היושב בציון, ובראשו אותה אוכלוסיה של ליברלים/יות שאימצו וניכסו לעצמם את הצדק והיושר וההומניות ומיהרו לצאת אל הרחובות כשהם רוחצים בניקיון כפיהם וצורחים את מחאתם והתנגדותם. אינני אומר כי לא היה צדק בדבריהם. אני אומר כי היתה בהם צביעות והתנשאות.
לא פלא, אם כך, כי גם ועדת אגרנט הלכה בדרכן של כל הועדות שקדמו לה. דרך בה הלכו גם כל הועדות שבאו לאחר מכן, ועדות שאמורות היו לתת דרכי חשיבה אחרות וחדשות בהן היתה צריכה ללכת החברה והמדינה ולהמנע מלהגיע עד אל עברי פי פחת.
איני רוצה לומר כי חברי ועדת אגרנט הם שיצרו את נורמת עבודתן של הועדות שקמו מאוחר יותר. וודאי שלא היתה היא זו שהמציאה את השקר, או במילים אחרות, את אי-אמירת האמת. את אלה המציאו וטיפחו "מר ישראלי" ו"גב' ישראלית". יש לכך גם צד חיובי מאוד. מאז ימיה של ועדת אגרנט חזר הישראלי ומצא גם את כוחה של הדמוקרטיה. הוא גילה כי אפשר, וצריך, וזו זכותו, לממש את זכותו לומר את דברו ולדרוש לקיים את כוחו האלקטורלי. אולם, אליה וקוץ בה. מרגע שגילה מחדש את אלה, הוא החל להשתמש בזכותו זו כשצריך וכשלא צריך. שיכור מכוחו הישן-חדש הוא חוזר ומטיל את החברה והמדינה למצבים של חוסר יציבות ואינני בטוח שבכך לא מתקיימים מצבים בהם מחיר "הדמוקרטיה" במרכאות מצדיק את מחירה ללא מרכאות. הדמוקרטיה עם כל החשיבות המעשית, העקרונית והמוסרית שהיא נושאת איתה אינה חזות הכל וייתכנו מצבים ששכרה יוצא בהפסדה. הייתי מאמץ את הדמוקרטיה הישראלית בכל לב אם לא הייתי יודע כי, כפי שאמרתי מקודם, היא אינה מבססת את מרכיביה, וביחוד את האמת שלה, על שקרים, או בצורה עדינה יותר, על אי אמירת האמת. אולי יותר מכל המקרים הידועים לנו, או אלה שאנחנו עוד זוכרים, או אלה שמסיבה זו או אחרת אנחנו מייחסים לה חשיבות רבה. אין לכך בוחן ברור יותר מבחינת המצב העכשוי מאשר ועדת וינוגרד וחקירת /בדיקת מלחמת לבנון הקרויה משום מה "מלחמת לבנון השניה" (אולי כדי להשכיח את כל מלחמות לבנון הקודמות). היום כבר ברור ללא צל של ספק שאליהו וינוגרד אינו נביא ולא יהיה זה הוא שיביא אלינו במהרה את משיח בן דוד.
את השתלשלות מלחמת לבנון השניה כולנו יודעים. התקשורת הישראלית דאגה לכל שלא רק אנחנו הישראלים נדע אותה, אלא גם כל העולם כולל החיזבאללה בלבנון. לא אכנס כאן לדיון על חשיבותה של התקשורת שבישראל היא מכסה על כל מעשיה ומחדליה בסיסמה "זכות הציבור לדעת" שבמקרים רבים היא חסרה משמעות וחשיבות לדמוקרטיה.
אני לוקח על עצמי את האחריות לומר כי ביותר ממקרה אחד, דמם של אזרחים בישראל חל על ראשה של התקשורת. לא אהסס לומר כי זכורים לי מקרים, בהם אם היה בכוחי או באפשרותי, הייתי עוצר מיד ומטיל עונשי מאסר של שנים רבות על עיתונאים מסויימים גם בעיתונות הכתובה וגם בזו המשודרת. אני יודע שבמקרים מסויימים החיזבאללה לא היה זקוק לשרותם של קת"קים (קציני תצפית קדמיים) כדי לכוון את האש, כי הדיווח הכל כך מדויק, עד כדי כך ששמות הרחובות ומספרי הבתים נמסרו על ידי הכתבים.
גם ועדת וינוגרד לא שונה מכל הועדות שקדמו לה. גם היא נולדה כתוצאה של אונס ציבורי. היו כל מיני קבוצות שאיני רוצה לומר מה היא דעתי על נקיון כפיהן וכוונתם הטובה. קבוצות שמנהיגיהן התקנאו בהצלחת תנועות המחאה שקמו לאחר מלחמת יום כיפור וניסו לרכב על גלי הכעס הציבורי הגואה לאחר כישלון מלחמת לבנון. ועדת וינוגרד הינה במובהק "ילד בלתי רצוי" של המציאות הקשה שהשתררה בארץ לאחר המלחמה.
אהוד אולמרט לא רצה בועדה פרלמנטרית שתבחן את השתלשלות המלחמה, ההכנות לה, מהלכה ותוצאותיה. הציבור דרש בכל תוקף הקמת ועדה שכזו שתבחן בעיקר את אחריותם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. העם רצה דם, העם רצה את ראשיהם. אולמרט נאות, לאחר שבחר לא לעמוד בלחץ הציבורי אך במקום להקים ועדה פרלמנטרית הקים ועדה ממשלתית שהוא היה הממנה העיקרי שלה. הציבור לא רצה את הועדה הזו, אך נאלץ להסכים לקיומה, תוך שרבים בציבור המשיכו לתקוף אותה. כך קמה לה ועדה שנולדה כתוצאה של אונס ציבורי, ועדה שאף אחד לא רצה בה.
מי הם חברי הועדה?
שני החברים הדומיננטים בועדה הם יו"ר הועדה השופט בדימוס אליהו וינוגרד והפרופ' בדימוס יחזקאל דרור.
אפשר אולי לתת להם את הקרדיט על היותם, במושגים ישראלים, אנשים ישרים. יש להם עוד נתונים משותפים: שניהם נושאים את תואר הכבוד "בדימוס" אולם כדאי שנדע כי שניהם כבר הרבה שנים בדימוס. (ילידי 1926 ו-1928 בהתאם). אני מאחל להם אריכות ימים ושנים, אולם להערכתי, מהיותם "אזרחים", גם אם היה להם איזשהו נסיון צבאי, הוא אינו מתאים ואינו יכול להוות בסיס להבנת אירועים צבאיים ומלחמתיים עכשויים, הבנה שהיא הכרחית לביצוע המטלות שהוטלו על הועדה.
שניהם, האחד מתוקף תפקידו והשני על פי אופיו (הייתי תלמידו של פרופ' דרור באוניברסיטה בראשית שנות השישים) היו לדוברים הבולטים של הועדה לכל אורך תקופת עבודתה, שהתארכה הרבה מעבר לסביר ולנדרש. בנוסף לכך עברה הועדה גם שינויים בהרכבה וכן עליות ומורדות ברצונם של חברי הועדה להמשיך ולכהן בה. עובדות אלה הן אינדיקציה לכך שלאורך תקופת העבודה עמדה הועדה בפני חילוקי דעות באשר לעצם עבודתה וכפי שפרצו הדברים החוצה על ידי פרופ' דרור מיד עם הגשת הדו"ח גם לגבי אלמנטים נוספים.
שונה ודומה לשני אלה היא רות גביזון. מעצם פועלה הציבורי אפשר לומר כי היא קרובה יותר לציבור הרחב: לדעותיו הפוליטיות, לעמדותיו החברתיות, לחיכוכים, חיוביים ושליליים, של מרכיבי החברה הישראלית על מגוון שכבותיה. אלה ועוד נותנים לה את האפשרות לדבר עם ה"עם" בשפתו העכשוית ובגובה העיניים, להכיר את הסלנג ואת הניואנסים השונים על מובנם האמיתי. בכך יש לה יתרון על השניים הקודמים אשר אני מטיל ספק ביכולתם להבין לא רק את השפה המדוברת אלא גם את רחשי הלב הנובעים מהדברים הנאמרים. (כהוכחה כואבת ומצערת לכך אפשר לראות את סיגנון הכתיבה הכבד והמסורבל של הדו"ח.) אך גם לה חסר הנסיון והידע בתחום הצבאי, מלחמתי ובטחוני, ובעניין זה צריך להתייחס אליה באותם הספקות כפי שהתייחסתי אל השופט וינוגרד ופרופ' דרור. נקודה נוספת: כבוד השופט אהרון ברק שהינו ידוע "בצניעותו ובהערכתו" את כל האחרים מצא בה, בדברו על מועמדותה לתפקיד שופטת פגם מהותי בראותו אותה כמי שיש לה "אג'נדה פוליטית". מאחר וכולנו יודעים כי "הפוסל במומו פוסל", כלומר גם אהרון ברק פוסל במומו שלו. אני שמח לומר כי אני דווקא רואה בהיותו של כל אדם בר דעת אוחז באג'נדה חברתית/פוליטית דבר חיובי; ובמיוחד בנושא מלחמת לבנון שהיא, יותר מכל מה שקרה בה ובעיקר אחריה, נושא חברתי/פוליטי.
הנעלם הגדול בועדת וינוגרד הוא דווקא עמדתם, תוך כדי הבדיקה ובגיבוש הדו"ח של שני החברים הנותרים, שלדעתי הם החשובים ביותר. אני יכול להניח כי דעתם מוטה לצד הצבאי של המלחמה. אולם מכלל חברי הועדה רק האלוף מיל' חיים נדל והאלוף מיל' מנחם עינן הם היחידים היכולים להבין ולחקור את ההכנות למלחמה, את מהלכה ואת תוצאותיה. כמובן שעובדה זו מעמידה בסימני שאלה את מידת יושרם (אני מייחס אמירה זו אך ורק לנושא הנידון ואיני מוכן אפילו לשאול מה היא מידת יושרם בכל שאר תחומי חייהם וחיי כולם).
להכעיס. דווקא הם, שדעתם ודיבריהם הם הצריכים להיות לב הדו"ח ולב הדיון במלחמה, במה שקדם לה ובמה שיבוא אחריה. דווקא הם השותקים.
לאור כל האמור לעיל אני מרשה לעצמי לומר כי כל מה שקרה וקורה, כפי שהוא קרה וקורה, הינו כמעט חסר משמעות חיובית. יתרה מכך, יש בו להוסיף ולפגוע בכל מה שמישהו עם כוונות חיוביות חשב כי נוכל להשיג, לתקן ולהתכונן לעתיד.
אין לי צל של ספק כי עוד מחכים לנו ימים קשים מאוד בגבול הצפון, אולי קשים מכל מה שידענו בעשרות השנים האחרונות. אין לי ספק שזה יגיע, אני רק לא יודע מתי.
זו לא שאלה של אם. זו רק שאלה של מתי.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב