שלשום כשיצאתי לעבודה, משימות התערבלו לי במוח בקצב מסחרר. אני בתקופה עמוסה, מרוב משימות קשה לי להתרכז.
הולכת ונזכרת כל רגע בעוד משהו ששכחתי לעשות.
הולכת ומרגישה איך מתיישב לו כאב הראש במצח.
הולכת וחושבת על הקצב המטורף שאנחנו חיים.
הולכת וחושבת על נשים שהן גם אימהות וגם עובדות
איך הן מתפנות להקשיב מה שלום הילדים ואיך עבר עליהם היום? איך מתנהלים עם הזמן כשיש 3 ילדים וצריך להסיע לחוגים, לקחת לחברים, להכין שעורים, לכבס, להוציא כינים, לדאוג לבישולים.... מאיפה הסבלנות לבקש כל דבר 8 פעמים.
כשהילדים קטנים העיסוק איתם אינטנסיבי, וכשבנוסף יש דרישות מהעבודה, חיים במציאות עמוסה ומעייפת. מגיעים הביתה ואין כוח להתעקש. מחליטים כל יום שהפעם מקפידים, אבל קל יותר לוותר. אין סבלנות ובמקום לעשות ביחד, מעדיפים לעשות הכול לבד. בהתנהלות כזו מפספסים.
פעמיים מפספסים
פעם אחת כי גידול הילדים נהפך למשימה ששואבת הרבה כוח. לגדל ילדים שלא מתחשבים, שלא עוזרים בבית, שכל דבר צריך לבקש עשר פעמים, ורבים וכועסים- זה מתיש.
ופעם שניה מפספסים כי כשהקשר מבוסס על כבוד, על התחשבות, שיש שיתוף פעולה, כשמפרגנים- נוצרת אווירה משפחתית נעימה שמהווה מקור לכוח. הבית הוא מקום שנעים לחזור אליו וזה נותן כוח ובטחון להורים ולילדים.
אופציה 1:
את מגיעה הביתה אחרי יום עמוס בעבודה, פותחת את הדלת ונהיה לך חושך בעיניים. כוסות מלוכלכות על השיש, הילדים דבוקים למחשב, הטלוויזיה דלוקה והסלון הפוך. את מפנטזת על שנת צהריים אבל מוכנה להסתפק בכוס קפה. מרתיחה מים , פותחת את המקרר ומגלה שנגמר החלב.
בא לך לצרוח אבל את יודעת שלא יעזור שתצעקי. זה רק יגרום לך להרגיש איזו מין אימא אני ותצטערי. את לוקחת נשימה, שואלת את הילדים מה שלומם ומבקשת מהם שיסדרו אחריהם. בתגובה את מקבלת מלמולים של "עוד מעט", "אחרי המשחק", "לא עכשיו". אני מבינה שאין עם מי לדבר ואם את רוצה לשתות קפה בבית מסודר, את צריכה לסדר ולרדת לקנות חלב.
אופציה 2:
את מגיעה הביתה אחרי יום עמוס בעבודה. נכנסת הביתה לבית מבולגן, כלים בכיור והילדים מול הטלוויזיה. מיד עולה בך תחושת חוסר צדק, שהרי השארת בבוקר בית מסודר, למה מגיע לך לחזור לבית מבולגן?
בא לך לצעוק אבל את יודעת שאחר כך תצטערי. את נושמת עמוק ועובדת על עצמך להוריד ציפיות, לא לצפות לחזור לבית מסודר. אבל את לא מוכנה לוותר ולסדר אחריהם. אחרי שביקשת שוב ושוב, וצעקת, ואיימת, בסוף זה עובד והם מסדרים אתך את הבית. אחד מהם יורד לקנות חלב ולפעמים הם אפילו מכינים לך כוס קפה.
אופציה 3:
את מגיעה הביתה אחרי יום עמוס בעבודה. השעה חמש, אין מצב לשנת צהריים אבל גם כוס קפה תעשה את העבודה. את נכנס לחדר להחליף בגדים ומתיישבת בפינת האוכל. הבית מסודר, הכלים מארוחת הצהריים שטופים. הילדים מתפנים מעסוקים ובאים לשבת לידך. מכינים לך כוס קפה ואתם יושבים ומספרים על היום שהיה. אחר כך כל אחד מתפנה לעיסוקים שלו, יש ימים שאתם יוצאים לסיבוב ביחד וחוזרים לקראת ארוחת הערב המשפחתית.
השקעה לשנים רבות
כדי שזו תהיה המציאות במשפחה שלך, נדרשת השקעה שמתחילה כשהילדים קטנים.
זה לא ברור מאליו שיהיו יחסים טובים עם הילדים. צריך לעצור בשגרת היומיום ולהתבונן על ההורים שאנחנו, ולבדוק מה לעשות כדי ליצור קשר תומך לילדים ולהורים.
