לג בעומר-הצדיק נפטר ואנחנו חוגגים? 

מיד לאחר חג הפסח אנו מסיימים את החגיגות, תם זמן המימונה ואנו נכנסים במפנה חד לימי אבל. אסור לשמוע מוזיקה בימים האלו, אסור להסתפר וכו'.
חז"ל מספרים לנו כי זה לא תמיד היה כך, אלא אדרבא, בתחילה היו ימי הספירה ימים של השתוקקות ושמחה עצומה שהיוו הכנה נפשית ורוחנית לקבלת התורה בחג השבועות.
אומרים חז"ל כי ההשתוקקות וההכנה לקראת קבלת התורה נשארה, אך ימי השמחה הפכו לימי אבל - ומעשה שהיה כך היה:
24,000 תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם נפטרו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. לאחר מכן הסתובב רבי עקיבא וחיפש אנשים כשרים שיהיו ראויים להיות לו לתלמידים, לאחר חיפושים נרחבים מצא רק חמישה ואלו הם: ר′ יהודה, ור′ יוסי ור′ שמעון ור′ מאיר ור′ אלעזר בן שמוע, שהם העמידו התורה.
לאחר שנים, רבי שמעון עלה לגדולות מאז, עלה מעלה מעלה במעלות התורה והוריד לעולם סודות עצומים ונפלאים עד ליום הסתלקותו בי"ח אייר - ל"ג בעומר. שוב פעם במפנה חד אנו עוברים מאבלות לשמחה עצומה, ליום חג של ממש.
ישנם מספר שאלות שמתעוררות לשמע הסיפור הזה.
א. האם מגיע ל-24,000 תלמידי ישיבה למות בצעירותם בזמן כה קצר רק בשביל שלא נהגו כבוד זה בזה?
ב. מדוע ביום פטירתו של צדיק, קדוש אלוקי כרבי שמעון בר יוחאי אנו שמחים וצוהלים במקום להזיל דמעה?
ג. גם אם אכן יש לשמוח ביום הסתלקותו של צדיק מדוע זה דוחה את האבלות על אלפי חביריו שמתו בימים אלו?

נתחיל לענות על שאלה ב' ולאחר מכן נעבור לשאלה א' ו-ג'.
ישנם שני סיבות מדוע אנו שמחים ביום פטירתו של רשב"י, גם בגלל שכאשר צדיק נפטר ועולה לפני בית דין של מעלה אין בכך כל צער כי אם שמחה על שהצדיק יקבל את חלקו בעולם על הבא שהרי אנו מאמינים שהעולם הזה משמש כפרוזדור לעולם הבא ושמחים על כך שהצדיק עבר אותו בהצלחה. אצל רבי שמעון יש לנו סיבה נוספת לשמוח וזה בגלל הסודות העצומים והשפע התורני שהוריד רבי שמעון לעולם ביום פטירתו, שפע שמעסיק עד היום ולעתיד, מאות ואלפי יהודים שעסקו, עוסקים ויעסקו בתורתו, תורת הסוד.. תורת הקבלה.
ואכן, זה היה כל עיסוקו של רבי שמעון בעולם, לימוד התורה הקדושה שזה הלימוד הרגיל אך יחד עם זאת היה חשוב לו הצורה שבה אנו מקיימים את התורה, הדביקות בבורא, העבודה שבלב וכו'.. שלא תשתכח תורה מישראל.

נעבור לשאלה א' וננסה להבין מדוע לא הסתפק הקב"ה בתוכחה קשה או במוסר. אלא, כאשר תלמידי הישיבה של רבי עקיבא שהם לומדי התורה, העתיד של אותו הדור, כאשר הם מתנהגים שלא בכבוד זה לזה הרי שיש בכך חטא גדול בעצם-הלימוד שמגיע בלי עבודה שבלב, אלא על מנת לקנטר וממילא, תורה מה תהא עליה?
אם אלו הפנים של התורה שאינם נוהגים כבוד זה בזה, הרי שחלילה וחס עתידה התורה להשתכח מישראל, שהנה לומדי התורה מזלזלים זה בזה והתורה אומרת 'שכל הלומד תורה שאינה לשמה אלא כקרדום לחפור בה או כדי לקנטר נוח לו משלא נברא' [ברכות א,ה] ואין תורתו משתמרת...
והנה רבי שמעון שהבטיח שלא תשתכח תורה מישראל על ידו. כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה [שבת קלח:]: 'כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל ואמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח. שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו"

ומכאן השמחה העצומה על האור הנפלא שהוריד רבי שמעון לעולם שדוחה את האבלות על תלמידי רבי עקיבא שהרי רבי שמעון אינו הצדיק היחיד שהסתלק בימים אלו שבין פסח לעצרת אלא שהוא צדיק מספיק גדול ומאחר והינו התיקון המוחלט על הפגם של 24,000 אלף תלמידי רבי עקיבא כפי שאמר רבי שמעון לחבריו "אנן בחביבותא תליא" כלומר, אנו צריכים לנהוג בחביבות אחד כלפי השני וכך אנו תלויים ועוד יותר מכך, בחביבות זו הייתה תלויה עולם התורה..
וחלילה לנו מלחשוב כי 24,000 תלמידי רבי עקיבא היו רשעים, כי אם קדושי עליון, שרפים ונשגבים אלא שטעו וכל חטאם רק לפי גודל קדושתם וקרבתם לה' ית'.
וכדי להבין את גודל קדושתם אנו צריכים להבין כי בשביל לצאת מן האבלות הנוראה שהייתה בעולם עקב פטירתם היה צורך בצדיק אלוקי כרבי שמעון שיוריד סודות נשגבים ועצומים ושיהווה תיקון מוחלט לחטא בשביל למשוך שוב את השמחה ואת השפע של ספירת העומר, הספירה של כל יום שמקרב אותנו למתן תורה...

על הקפדה העצומה בין אדם לחבירו ניתן ללמוד מהתבטאות הבאה: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים [בבא מציעא, נט ע"א]
רבי שמעון אף העיד על עצמו: ′מימי לא עלתה קללת חברי למטתי′ – כלומר, שמעולם לא הסתיים היום והוא עודנו כועס על עוול שעשה לו מישהו [כלה רבתי פרק ג].