מסע חזון . גבר! יש לך שאלה ? המדבר יתן לך את התשובה . (חלק ג) 

                                       פרק ד: הסופה שגרמה את המפנה במסע - אני מול איתני הטבע

התחילה רוח סערה חזקה שהייתה מלווה בסופת חול חזקה עוד יותר .לא ראיתי וכך גם חבריי לא ראו שום דבר . חול נכנס לי בין ארובות העייניים והרוח כמעט הזיזה אותי וסחפה אותי איתה ,הרגשתי פחד באותו רגע וחוסר שליטה מול הרוח החזקה ואיתני הטבע ,באותו רגע הרגשתי פחד גדול לגבי גורל המשך המסע  :"מה יהיה עכשיו?לאן ממשיכים מכאן ?אני לא רואה כלום איך נמשיך מכאן ?.אורי ורפיק המדריכים של המסע כינסו אותנו חבורת הגברים לישיבה משותפת במעגל על המצב שנוצר ,כרגע על הפרק : מה המצב כרגע ולאן ממשיכם הלאה ?חלק מהגברים היו במוראל ירוד וגם הפחד מגודל עוצמת הסופה הביאה אותם לחזור לאיזור הנוח שלהם ,הם אמרו :"בואו נחזור חזרה לחאן בארותיים נהנה מהביחד נאכל אוכל טוב נהנה מסופשבוע של חברותה " .חלק מהגברים אמרו :"שהמסע מדבר על אתגר והוא רק התחיל וסופת חול קטנה לא מפחידה אותם ,עם מסע חזון אז בואו נלך על האתגר עד הסוף ונמשיך בתכנון המקורי של המסע להמשיך בהליכה שקטה ,ביום שישי בערב להגיע לשטח מישורי ולישון תחת כיפת השמיים ,להיות ביחד בחברותה ולעשות קבלת שבת בשטח ".אורי ורפיק מדריכי המסע הפגינו מנהיגות ואמרו לחברים המשתתפים במסע שחאן בארותיים מלא ואי אפשר לישון בו ולהעביר את היום שישי ולהמבתכנון המקורי של המסע זה סיכון מאוד גדול שיכול  לצאת משליטה ולכן הציעו אופציה שלישית :"בואו נמשיך במסע ונלך בהליכה שקטה לכיוון תחנת הרכבת בעוגה אל חפיר שם נעשה קבלת שבת ארוחת ערב ובשבת בבוקר נמשיך את המסע " .אכן כך היה לאחר דיון סוער עם דיעות לכאן ולכאן שיתופים של מה כל גבר מרגיש בסיטואציה הלא נוחה .התקבלה החלטה משותפת והתחלנו ללכת לעוגה אל חפיר .באותו רגע הרגשתי הרגשה של בטחון .יש מנהיג של דרך חדשה ,המסע חוזר לדרך המלך ואנחנו אני וחבריי לקבוצה ממשיכים במסע הגיבוש האישי של כל אחד מאיתנו . הרגשתי טוב בלב להיות ביחד עם חברי בחווייה הזאת והרגשתי מובר לחברי למסע ,באותו רגע לא הרגשתי לבד והרגתי מאוד ביחד עם חבריי .ואז התחלנו ללכת ללא מפה מקשיבים למה שהמדבר לוחש לנו הכיוון צפון לכיוון תחנת הרכבת התורכית . יש מטרה ואנחנו הולכים אליה בשתיקה .התחושה שעברה לי בגוף בזמן ההליכה מצד אחד : פחד מהתברברות שהייתה לי שעתיים קודם לכן ,פחד מהמצב של לא לדעת מה יהיה ללכת עם החוסר ידיעה .ההחלטה להתגבר על הפחד לראות אותו וללכת קדימה לתת אמון במדבר בעצמי ,המדבר יתן לי את התשובה .לאחר הליכה של חצי שעה הגענו לשטח פתוח גדול באמצע המדבר . אורי אמר לכל אחד מאיתנו לקחת מרחק של 300-400 מטר אחד מהשני להתבודד ולהיות כל גבר עם עצמו ,להיות בשתיקה בלי תנועה .באותו רגע שהייתי עם עצמי חשבתי על זה :"תמיד חששתי מלהיות עם עצמי תמיד חיפשתי את החברה את הביחד את האישור וברגע הזה אני הרגשתי שישבתי במדבר שאני בעצם לא תלוי בחברה אני גם יכול להיות לבד ,אני לא חושש להיות לבד ,כמה תוכן יכול להיות גם ללא תוכן ויצירת תוכן אומנותי זה או אחר ,פשוט להות אני עם עצמי ופתאום יש תוכן גדול:להכיר את עצמי ,את דפוסי המחשבה שלי מה אני רוצה ?מה החזון שלי להקשיב לעצמי ולהקשיב לתשובה שעולה .לאחר כחצי שעה המשכנו ללכת ושמנו פעמינו בשתיקה אל עבר עוגה אל חפיר ,פנינו היו אל הכביש שיובי אותנו לתחנת הרכבת התורכית לאחר הליכה הגענו למכשול של שדה מוקשים ,לפנינו עוד הפתעה לא צפוייה שחיכתה לנו במסע הרגשתי שהדרך שוב נעלמת לי ,הרגשתי תלותי חסר שליטה לא יודע מה לעשות כרגע בלי מפה בלי סיפור דרך מה אני יעשה עכשיו?הפחד התחיל להתגנב ולהשמיע את קולו מה יהיה ?אין לי טלפון ?אין לי אוכל - המים הולכים ונגמרים ואני לא רואה את התחנה באופק .אני מסתכל על אורי המדריך שמנהיג את המסע ולא רואה עליו שום הבעה על הפנים שלו הוא לא יכול לדבר איתי ולכן קשה לי לראות מה עובר עליו ,לרגע קל עולים לי קולות של חוסר אמון באורי .האם הוא יודע את הדרך?לאן הוא מוביל אותנו?האם ללכת איתו?לפעמים היה אפילו כעס עליו על האמון שנתתי בו ותראה לאיזה בוץ הוא הביא אותי ואת שאר חברי הקבוצה .החלטתי להשאיר את הקולות השליליים של הפחד והכעס בצד ולתת במה לנאמנות להתמסרות ולתמיכה בקבוצה ,וללכת אחרי אורי להאמין שהוא יודע את הדרך והוא יביא אותנו הקבוצה לתחנת היעד .בדרך עוד ראתי מכוניות צבאיותבאמצע תרגיל ,הם הסתכלו על הקבוצה שהולכת לאיטה בשתיקה בחיוכים מוזרים "מי זה האנשים האלה שהולכים בקבוצה ?"באותו רגע עה פחד שהקצינים במכוניות הצבאיות ירדו מהאוטו ויגידו לנו מה אתם עושים פה יהרסו לנו את המשך המסע יקחו את תפקיד המבוגר האחראי שמחזיר אותנו לתלם ואומר לנו תחזרו לשורה אל תגשימ ו ותקשיבו מה שהלב שלכם רוצה תהיו צייתנים תעשו מה שהחברה ,המשפחה ,החברים,האישה רוצה ותרו על החלומות שלכם .אבל זה לא קרה והמשכנו ללכת עד שהגענו לתחנת הרכבת עוגה אל חפיר .

 פרק ה: קבלת שבת בתחנת הרכבת התורכית - רק אני וחבריי למסע :

 בתחנת הרכבת התורכית עוגה אל חפיר שעה 15:00 אחרי הצהריים יום שישי עוד מעט נכנסת השבת חיכו לנו צוות החברים שתומכים במסע שלנו הם הכינו לנו את המקום עם מזרונים לישיבה ,אש שמחממת אותנו ,ואוכל מפנק שהכיל אגוזי ברזיל ,פירות ,פירות יבשים וקפה שחור ותה .באותו רגע הרגשתי שהלב שלי שוב מתרחב ואמרתי תודה שהחלטתי לצאת למסע איזה כיף שיש לי כאלה חברים טובים.לקראת שבת ישבנו במעגל הקשבה שבה כל גבר שיתף במה שעבר עליו במשך היום היו גברים שבאו רק להקשיב ,היה קשה להם לשתף ,היו גברים שיותר העיזו לשתף ולדבר מה שעובר עליהם בלב יש נם גברים ששיתפו את הקולות שעוברים להם בראש .זה לא משנה מה היה ,מה שהיה לי חשוב היה תחושה שהרגשתי באותו מעגל כולנו היינו   יחד במסע הבעיות שלי הם הבעיות של החבר שלי מין שותפות גורל וקרבה מאוד גדולה שהרגשתי לחבר שלי שיושב לצידי במעגל .. לאחר מעגל השיתוף נגשתי לאורי ואמרתי לו  את הקולות שיוו אותי במהלך כל היום במסע .ביקשתי ממנו סליחה על אותם קולות ואמרתי לו תודה על ההזדמנות שנתן לי לצאת למסע והאחריות שהטיל עלי .הרגשתי כאילו אני מדבר עם אח שלי ששנינו אחד איזה הרגשה טובה זאת .