דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


אומנות למען אמנות 

מאת    [ 13/04/2013 ]

מילים במאמר: 1760   [ נצפה 4639 פעמים ]

בתחילת המאה ה -20, מודרניזם מתקדם השתלט על סצנת האמנות באירופה, במידה כזו שלמודרניזם השמרני יצא שם רע והושם ללעג. יש לזכור, שבמשך רוב המאה ה -20, התפתח מבט צר של התקופה המודרנית, שבה מודרניזם פרוגרסיבי זכה לתשומת לב כמעט בלעדית בזמן שמודרניזם שמרני זכה להתעלמות רבה.

 

מודרניזם קונסטרוקטיבישמרני – עם אוריינטציההתייחסות לעבר.

מודרניזם פרוגרסיבי  – ללא כל אוריינטציההתייחסות לעבר.



המודרניסטים הקונסרבטיביים, גם אם היו הציירים האקדמיים (כביכול) של המאות ה -19 ותחילת 20, היו משוכנעים שהם עושים את החלק שלהם כדי לשפר את העולם. בניגוד למודרניסטים הפרוגרסיביים, המודרניסטים השמרניים הציגו תמונות שהכילו או שיקפו ערכי מוסר שמרניים טובים, או שימשו כהשראה להתנהגות מוסרית, או הציעו רגש נוצרי מעורר השראה. באופן כללי, המודרניסטים השמרניים בחרו נושא שהראה התנהגות צדיקה והקרבה אצילית, שנועדה לשמש כמודל שכל האזרחים טובים צריכים לשאוף לחקות.

ציורו של ז'אן פול לורן, הרגעים אחרונים של מקסימיליאן, קיסר מקסיקו (1882; Hermitage, סנט פטרסבורג), למשל, מציג את קיסר הבובה לפני הוצאתו להורג על ידי כיתת היורים ב Querétaro , מקסיקו, ב -19 ביוני 1867. בניגוד לציור של מאנה אשר צוירה באופן רחב, "לא גמור", המתאר את האירוע במונחים לא-הרואיים ובאופן שהתפרש על ידי שמרנים כביקורת של מדיניות החוץ של נפוליאון השלישי (הציור צנזור רשמית, כמו גם זלזול של מבקרים שמרנים) , לורן מציג את הקיסר כגיבור אצילי, בזמן שמשרת נאמן (על ברכיו) נצמד אל ידו השמאלית. התליינים המקסיקניים עומדים שם, ממתינים בדלת ביראה לכבוד ולקור רוחו של הקיסר

                       

אדוארד מאנה
ההוצאה להורג של הקיסר מקסימיליאן
1867, שמן על בד (קונסטהאלה, מנהיים)


ז'אן פול לורן
רגעיו האחרונים של מקסימיליאן, קיסר מקסיקו
1882, שמן על בד (המוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג)


טיפול כזה – לורן - נתפס על ידי הפרוגרסיביים כלא-ביקורתי ואך-ורק כתומך של הסטטוס קוו: הוא הציע עתיד שהיה קצת יותר מהנצחה של ההווה. השמרנים - בדרך כלל - ביקשו לשמור על המוסדות הקיימים; כל שינוי יבוא בהדרגה. הפרוגרסיביים, לעומת זאת, היו ביקורתיים כלפי המוסדות, פוליטיים ודתיים, כי הם היו מגבילים של חירות פרט - הם רצו שינוי קיצוני. הפרוגרסיביים שמו את מבטחם בטוב לבו של מין אנושי, טוב שבו הם מאמינים. מתחילים עם רוסו במאה ה -18, ואשר הושחת על ידי דברים כמו הצמיחה של ערים.

אחרים טוענים שהעלייה המהירה של קפיטליזם תעשייתי במאה ה -18 הפכה את האדם לחיה אנוכית, תחרותית וחסרת-אנושיות, שרווחה בנוף השדוף של המהפכה התעשייתית. רוסו הלל את הטבע, וחלק מהמודרניסטים היללו את חיי הכפר. תומס ג'פרסון חי בכפר, קרוב לטבע ורצה שארצות הברית תהיה לחלוטין משק חקלאי - הוא מאפיין ערים כ"כיבים על הגוף הפוליטי".

בניגוד למודרניזם השמרני, שנשאר כבול לרעיונות ישנים ושנטה לתמוך בסטטוס קוו, המודרניזם המתקדם אימץ עמדה עוינת כלפי החברה ומוסדותיה הקבועים. כך או אחרת – המודרניזם המתקדם - ערער על כל סמכות בשם החופש. בכוונה או לא, הוא העליב ערכים שמרניים של המעמד הבינוני.

באופן כללי, מודרניזם מתקדם נטה לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים, להפנות תשומת לב להיבטים מדאיגים של חברה עכשווית, כגון מצוקת העניים והזנות - שהוא הדגיש שיש צורך לטפל בהם ולתקנם. דרך האמנות שלהם, הפרוגרסיביים שוב ושוב הצביעו על חוליים פוליטיים וחברתיים שמעמד הביניים השאנן העדיף להתעלם מהם.

בעיקרון, הכוונה הייתה לחנך את הציבור, לעמוד מול כוחות שמרניים ולקדם את האידיאלים הנאורים של חופש ושוויון, שבאמצעותם העולם יהיה למקום טוב יותר.

העמדה של המודרניזם הפרוגרסיבי התפתחה לאוונגרד (משמעות צבאית - "משמר מקדים"). בניגוד למודרניסטים השמרניים שהתייחסו לעבר ולמסורת, אמן אוונגרד דחה - במודע  - מסורת. במקום  מסורת אשר משתרעת לאחור (אל העבר) אמן האוונגרד ראה אותואת-עצמה כעומדת בתחילתה של מסורת חדשה המשתרעת, בתקווה, אל העתיד. בעוד המודרניסט השמרני התייחס אל העבר.

היום, נאפיין מודרניזם פרוגרסיבי – האוונגרד - כפוליטי ליברלי התומך בחופש ביטוי ובדרישות של שוויון. מאז המאה ה -18, האמונה המודרניסטית בחופש הביטוי באה לידי הביטוי באמנות דרך תביעות לחופש בחירה בנושא ולחופש בחירה בסגנון - במונחים של בחירה של משיחות מכחול ובצבע. שימוש בזכויות אלה בא לידי ביטוי בזה, שהאמן - כל הזמן - מיקד את תשומת לב למטרות של מודרניזם מתקדם.

ככל שהמאה ה -19 התקדמה, הפרקטיקה של חופש אמנותי הפכה יסוד למודרניזם מתקדם. אמנים החלו לחפש חופש לא רק מהכללים של האקדמיה, אלא מהציפיות של הציבור. נטען שלאומנות ערך פנימי משלה והיא לא צריכה להיעשות כדי לספק פונקציה תועלתנית, או מוסרית. במאמרי מערכת של הפרסום המשפיע L’Artiste  הסופר הצרפתי הפרוגרסיבי  והמבקר Théophile Gautier  האמין ברעיון שהאמנות צריכה להיות עצמאית, וקדם את הסיסמה: "l'art pour l'art." נטען שהאמנות צריכה להיות מיוצרת לא למען של הציבור, אבל לשם האמנות.

אמנות לשם האמנות הייתה קריאת קרב, קריאה לחופש של האמנות מהדרישות למשמעות ומטרה. מנקודת המבט של המודרניסט הפרוגרסיבי, זה היה תרגיל נוסף של חופש. זה גם היה תכסיס, עלבון מכוון נוסף לבורגנות. בספרו, האמנות העדינה של עשיית אויבים, שפורסם בשנת 1890, הצייר הפרוגרסיבימודרניסטי James Abbott McNeill Whistler, הציע כי "אמנות צריכה להיות עצמאית מכל הקשקוש - צריכה לעמוד לבד, ולפנות להיגיון האמנותי של עיןאוזן, בלי להתבלבל עם רגשות לגמרי זרים לה, כמסירות, רחמים, אהבה, פטריוטיזם, וכדומה. לכל אלה אין קשר איתה"

במאמרו "נשמתו של אדם תחת סוציאליזם," שפורסמה בשנת 1891 ב  Pall Mall Gazette, אוסקר ויילד כתב:

"יצירת האמנות היא התוצאה הייחודית של טמפרמנט ייחודי. יופייה נובע מהעובדה שהאומן הוא מה שהוא. אין לזה שום קשר לעובדה שאנשים אחרים רוצים את מה שהם רוצים. אכן, ברגע שאמן לוקח בחשבון מה שאנשים אחרים רוצים, ומנסה לספק את הביקוש, הוא מפסיק להיות אמן, והופך להיות משעמם או אומן משעשע או סוחר הגוןלא-הוגן. אין לו שום צידוק לדרוש להתחשב בו כאמן."


עם זאת, אמנות לשם האמנות הייתה תחבולה, שפעלה כבומרנג. אותם בני מעמד הביניים שתיעבו את הרעיונות של ויסלר, הפכו (מהר מאוד) את השיחה של "אמנות לשם האמנות" לכלי נוסף כדי לנטרל את התוכן ואת ההשפעות ה"רעילות" של האמנות המודרניסטית המתקדמת. מעתה והלאה, האמנות נידונה במונחים פורמליים - צבע, קו, צורה, חלל, קומפוזיציה - אשר (למעשה) נטרלו את השאלה של משמעות ותכלית (וכל מה שכלל בתוכו הצהרות חברתיות, פוליטיות, או פרוגרסיביות) – התעלמות ממה שהאמן קיווה לעשות בעבודתוה.

גישה זו הפכה לנפוצה עד כדי כך שהאמנים (ובוודאי החלשים יותר ואפילו כמה מאלה החזקים ככול שהם התבגרו) איבדו את המטרה המודרניסטית שלהם וספגו - בלית ברירה - דרך פורמליסטית זו של חשיבה על אמנות. להגנתו של יחס זה, כך נטען, כי בגלל שתפקידה של אמנות הוא לשמר ולחזק את הערכים והרגישויות של בן אדם מתורבת, אז האמנות צריכה לנסות לשמור מרחק מההשפעות הממאירות של התרבות העכשווית ההולכת ונעשית גסה ומתרחקת מצלם אנוש .
בסופו של דבר התגבש רעיון שהאמנות המודרנית צריכה להיות בתוך מרחב פורמליסטי סגור שהיה  בהכרח נפרד (ולא מזוהם) מהעולם האמתי. המבקר קלמנט גרינברג, במאמר שפורסם לראשונה בשנת 1965 תחת הכותרת "ציור מודרניסטי," ראה את המודרניזם כאילו, שהשיג אוטונומיה עצמית. יצירת האמנות הפכה לתופעה יחידנית וכפופה לחוקים הפנימיים של התפתחות סגנונית. האמנות עמדה נפרדת מהעולם החומרי וענייני החולין של אנשים רגילים.

הנחות היסוד כאן הן (קודם כל) כי האמן החזותי (מכוח כישרון מיוחד) מסוגל להביע את הדברים הטובים של האנושות באמצעות הבנה ומצב של ביטוי 'הטוהר החזותי". מאפיין זה של "טוהר חזותי " של האמנות הפך מרחב אוטונומי של פעילות, נפרד לחלוטין מהעולם היומיומי של חיים חברתיים ופוליטיים.

האופי המוגדר-מעצמו של אמנות חזותית היה, ששאלות שנשאלו עליה יכלו להיות מוגדרות כראוי, ולהיענות, רק בהגדרותיה שלה. 'ההיסטוריה' של המודרניזם, שנבנתה מהתייחסות רק למודרניזם. אימפרסיוניזם, לדוגמה, רכש רבות מההיסטוריה האמנותית המשמעותית דרך מקומו בתוך סכמה של התפתחות-סגנונית , ששורשיה בראליזם של קורבה ומנה ועל ידי הדחיפה לסגנונות של פוסט אימפרסיוניזם .

בידיו של הממסד השמרני, פורמליזם הפך למכשיר יעיל מאוד בשליטה על אמנות פרועה. בהרבה מתנועות האמנות - במהלך המחצית הראשונה של המאה ה -20 - ניתן היה לראות בניסיונות שונים כדי לשבור את האחיזה הפורמליסטית על מודרניזם מתקדם. המערכת,  שנוסחה על ידי היסטוריונים של אמנות אקדמיים יותר, פעלה יד ביד עם שוק האמנות שהיה מעוניין רק בכסף ולא במשמעות.
לרוע מזלה של תולדות האמנות, בתהליך נטרול המודרניזם הפרוגרסיבי, ההיסטוריונים של האמנות נטרלו את כל האמנות האחרת מתקופות קודמות וממקומות אחרים בעולם. הוסכם כי, בדרך כלל, איכות אסתטית תהיה עדיפה במקום רלבנטיות החברתית או פוליטית שלו.

הפורמליזם, עם זאת, יכול גם להיות ליתרון של הפרוגרסיביים שהיו מסוגלים להשתמש בו להגנה על המודרניזם, הפשטה בפרט, אשר הייתה פתוחה במיוחד לביקורת. הפורמליזם השתלב גם בצורה מסודרת בתחילת המאה ה -20 עם מטרה אחרת של מודרניזם פרוגרסיבי: אוניברסליזם.

האמנות – כדי להיות כלי יעיל של שיפור חברתי - צריכה להיות מובנת על ידי אנשים רבים ככל האפשר. אבל זה לא היה רק עניין של מניפולציה של תמונות, זה היה האמנות "האמתית" שמאחורי התמונה שנחשבה לחשובה. אמנות יכולה להיות הרבה דברים ודוגמה אחת עשויה להיראות שונה בתכלית מרעותה. אבל משהו שנקרא "אמנות" הוא משותף לכל. תהייה האמנות ה"אמתית" אשר תהייה, היא הייתה אוניברסלית; כמו "האמת" המדעית של הנאורות. לכל האמנות, כמובן, תכונה זו.

חלק מהאמנים יצאו לחפש 'אמנות". מנקודת מבט של הארה, זה היה חיפוש אחר "האמת" או מהותה של אמנות, ובוצע באמצעות תהליך החשיבה הציורית. הצעד הראשון היה לסלק גורמים שמסיחים את הדעת כגון אובייקטים מוכרים אשר נטו להסתיר "אמנות".

דוגמה לגישה זו תהיה הצייר הרוסי ואסילי קנדינסקי, שב  Composition VII, למשל (שצויר בשנת 1913 וכעת בגלריית טרטיאקוב, מוסקבה) הקטין את הקומפוזיציות שלו לסידורים של צבעים, קווים וצורות. הוא האמין שצבעים, קווים וצורות יכולים להתקיים באופן עצמאי בציור ללא כל קשר לאובייקטים מוכרים.


ואסילי קנדינסקי, הקומפוזיציה VII
1913, שמן על בד (גלרית טרטיאקוב, מוסקבה)


גישה קיצונית יותר הייתה להפחית את הלא מוכר לצבעים הבסיסיים ביותר, הקווים והצורות. זו הייתה גישתו של הצייר ההולנדי Piet Mondrian  

ב  Composition with Yellow, Blue, and Red, למשל (שצויר בשנת 1921 וכעת בגלריית טייט בלונדון) שבו שלושה צבעים בתוספת שחור ולבן מסודרים בצורות מלבניות רשת.


פיט מונדריאן, קומפוזיציה עם צהוב, כחול, ואדום
1921, שמן על בד (גלריית טייט בלונדון)


עם זאת, לעתים אפשר לשכוח כי לאמנים שהתחייבו לחיפוש זה, היה יותר סיכון מאשר הגילוי של "האמת" של אמנות. עבור חלק, הפשטה הייתה דרך למטרה נוספת. שניהם, מונדריאן וקנדינסקי, התעניינו מאוד בעולם הרוחני והאמינו שאמנות צריכה לשמש כמדריך ל..., או השראה ל..., או אולי לעזור להצית מחדש בצופה את הממד הרוחני, שהם ואחרים הרגישו שהלך לאיבוד בעולם המטריאליסטי העכשווי. ההפשטה כללה סוג של "קילוף" של העולם המטריאליסטי והייתה בעלת פוטנציאל של גילוי אשר רומז לעולם הרוח.

גישות חדשות לצורה ותוכן גם נחקרו במוסיקה ובספרות. המלחין הצרפתי קלוד דביסי חקר הרמוניות בלתי שגרתיות. בשנת 1912, היצירה של דביסי נעשתה בסיס לבלט בכוריאוגרפיה ובביצוע הרקדן הרוסי ניז'ינסקי לבלט רוס בפריז. שנה לאחר מכן, ניז'ינסקי ביצע כוריאוגרפיה ורקד בלט של המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי,
כמו באמנות החזותית, מוסיקה הפכה גם פחות "ייצוגית" ומעוררת (כלומר, קשור לנושאים בעולם אמתי, אירועים, מקומות, אנשים, חפצים, רעיונות, או רגשות) ויותר מופשטת ואקספרסיבית.


בשלב זה, תומכיו של מודרניזם פרוגרסיבי ניצחו את הכוחות של המודרניזם השמרני. בחמישים השנים הבאות, האידיאלים והפרקטיקות של מודרניזם מתקדם שלטו בהיסטוריה האירופית והאמריקנית.

 




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב