חוק נישואין וגירושין הוא הבריח התיכון הקושר את כל היהודים אזרחי מדינת "ישראל" לעם היהודי. החוק הוא אינטרס של הממסד החילוני השולט בישראל, וכמו חוק הרבנות הראשית, חוק הכשרות, חוקק ונשאר בספר החוקים של המדינה כדי להצדיק את הטיעון הציוני באזני האומות, באזני יהודי התפוצות, וגם אצל היהודים בישראל, שמנהיגי "מדינת ישראל" הם יורשי המנהיגות התורנית ומי שעומדים בראש העם היהודי.
השקפת גדולי התורה הייתה כי מדובר בחוק רע הגורם נזק לעם היהודי, ביחוד ליהודים היושבים בציון. מכל מקום, בדיעבד, לאחר שחוקק, לא היתה הסכמה כיצד לפעול לגביו. כנגד הדעה שסברה שיש לפעול אקטיבית לביטולו, הובע החשש ליטול אחריות לפעולה אקטיבית שתגרום למעשה לניתוק חלק מן העם מן היהדות ולכן עדיף לנקוט ב"שב ואל תעשה" בעניין זה. כלומר: גם השוללים את הפעולה האקטיבית לביטול החוק סוברים שמוטב אילו לא חוקק ועכשיו כאשר חוקק מוטב אלמלא היה קיים.
עד הופעת מפלגת "שינוי", נהגו ראשי הנבחנים האנטי דתיים עד אז, אנשי מר"ץ, להתקיף את היהדות הדתית בארץ ישראל בגין תופעות כמו "הרבנות הראשית", "חוק נישואין וגירושין" וכיו"ב, בציניות מרושעת, למרות שידעו היטב כי חוקים אלו יצאו מבית היוצר של התנועה הציונית וכדי לשרת אותה, חרף התנגדות יהדות התורה.
כאשר נכנסה "שינוי" כמרכיב דומיננטי לממשלה בלי חרדים, התעוררה תקווה שיצא לפחות איזה מתוק מעז והיא תבטל סוף סוף את החוק הזה. תקווה שנתבדתה. טומיסלב וחבר מרעיו ידעו אף הם היטב את מי באמת משרת חוק נישואין וגירושין, וכמו עמיתיהם ממר"ץ לא פעלו לביטולו.
הנה מספר עובדות היסטוריות בנידון. מאז ראשית שנות השישים הובאו אל הכנסת לפחות אחת עשרה הצעות חוק לביטול "חוק נישואין וגירושין". לכולן כמובן לא היה שום סיכוי להתקבל. לא בגלל המפלגות הדתיות, אלא מפני שהממסד השולט במדינה לא מעוניין שיזכו לרוב. הן הוגשו כחלק ממערכת תעמולה אנטי דתית שנועדה להציג את הדתיים ככופים את החוק החילוני הזה על העם.
דוגמא. ביום 7 בפברואר 2000 הכשילה הכנסת הצעת חוק להנהיג נישואין וגירושין אזרחיים בישראל. את הצעת החוק הגישו חבר הכנסת אברהם פורז (שינוי) וקבוצה של חברי כנסת אחרים. הדיון בכנסת היה בחזקת דיון מוקדם. ההצעה הוסרה מעל סדר היום, בתמיכת 19 חברי כנסת והתנגדות של 52 חברי כנסת. כל חברי הכנסת של מרצ נעדרו מן ההצבעה!
בראשית חודש מרס 2004 לעומת זאת הגישו ח"כ פינס וח"כ ברונפמן הצעות חוק פרטיות, שנועדו לשנות את המצב הקיים. על-פי ההצעות, בני זוג יוכלו לבחור אם להינשא באופן דתי או אזרחי. עריכת נישואים דתיים תהיה בסמכות רושמי נישואים של הקהילות הדתיות, ועריכת נישואים אזרחיים תהיה בסמכות שר המשפטים. הצעות החוק הללו לא קיבלו רוב בכנסת וירדו מסדר היום כבר בשלב הטרומי. יוסף לפיד, אליעזר זנדברג, יורי שטרן, יהודית נאות, יוסי פריצקי - נמנעו! חברי הכנסת של מר"ץ תמכו. אבל הסירו דאגה מלבכם. על פי התקדימים, ברור שאם היו יודעים שבקולותיהם תלויה ההכרעה - לא היו מצביעים בעד.
כאשר "מר"ץ" בממשלה הם מכשילים את ביטול החוק שיוזמת למראית עין "שינוי". כאשר "שינוי" בממשלה הם מכשילים את ביטול החוק שיוזמת למראית עין "מר"ץ".
כדי לסבר טוב יותר את דעת החילוני המצוי אשר השקפותיו השטחיות בנוגע לענייני דת ומדינה אינן פועל יוצא של לימוד העובדות, אלא מעוצבות ע"י התקשורת שהינה חלק מן הממסד החילוני האנטי יהודי, לקמן מספר נקודות שתעזורנה להבהיר ולהסביר את התופעה של סיכול ביטול "חוק נישואין וגירושין" דווקא ע"י הממסד האנטי דתי:
1. "חוק נישואין וגירושין" בא לתת לשלטונות מדינת "ישראל" את המונופול על תחום זה - כחלק מובנה מן השיטה הציונית של ההשתלטות על העם היהודי.
2. זאת, באמצעות מינוי "הרבנות הראשית" - שהיא מוסד ממלכתי שרבניו הם פקידים המקבלים משכורת מן המדינה - כאחראים על ביצוע נישואין וגירושין במדינה.
3. מה יהיה המצב ללא חוק זה? כלומר, אם נישואין וגירושין היו מקבלים תוקף חוקי במדינה אם היו מתבצעים בצורה אזרחית - ע"י פקידי משרד הפנים, שופט, מזכ"ל העיריה וכד' - כמו בכל מדינה חילונית אחרת? (הדבר לא שולל כמובן את האפשרות להנשא בטקס דתי בנוסף, באם כך חפצים בני הזוג).
4. מסמך רשמי על ביצוע נישואין אזרחיים כאלו היה מעניק מעמד של זוג נשוי בעיני המדינה, לכל הדברים שמעמד כזה דרוש. כמו למשל: משכנתא לזוג צעיר, קצבאות וכד'.
5. מבחינה יהודית אבל לא היה להם שום תוקף. כלומר, זוג שהתחתן אצל שופט, או פקיד ממשלתי אחר, לא היה מוכר כמובן על פי ההלכה כזוג נשוי. האישה איננה אשת איש (בהסתייגויות הלכתיות שלא כאן המקום לפרטן) וכו'.
6. בני זוג שהיו רוצים להנשא כדת משה, כנהוג בעם ישראל מקדמת דנא, היו עושים זאת ע"פ ההלכה.
7. מאחר ולמדינה לא היה שום עסק בזאת, כל הרישומים הנדרשים כדי לשמור על ההלכה היו מתבצעים כנהוג בכל קהילה יהודית ברחבי תבל - בספרי הקהילה.
8. הדבר היה מעניק לראשי הקהילות הנוהגות ע"פ ההלכה השפעה מוסרית, חברתית וכספית שהממסד הציוני לא חפץ כמובן שיהיו להם.
9. הבה נתאר לעצמנו שמחר מבטל הפרלמנט את "חוק נישואין וגירושין" (חלומות באספמיה כמובן, הממסד השליט כאן לעולם לא יעשה זאת, אבל, "נתאר לעצמנו").
10. ברור שכל שומרי המצוות ימשיכו להנשא כדת משה בנוסף לרישום האזרחי.
11. הערכתי ש- 95% מן הציבור הספרדי שאינו מגדיר עצמו דתי ו- 75% מן הציבור האשכנזי שאינו מגדיר עצמו דתי (ואלו הערכות זהירות) ימשיך להנשא כדת משה.
12. לשם כך יצטרכו להרשם בספרי קהילות שיפתחו כדי לרשום בהן את כלל הציבור (גם כיום יש חרדים רבים שנרשמים לנישואין בבתי דין עצמאיים שאינם ברשות המדינה).
13. על השירותים שינתנו יגבה כמובן תשלום, כמו שעושה המדינה כיום. השגשוג של בתי הדין העצמאיים הנותנים הכשרים למזון ופועלים ע"פ חוקי הביקוש וההיצע של השוק יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיקרה בשטח זה.
14. התוצאה המעשית תהיה שראשי הקהילות החרדיות יקבלו כח מוסרי, חברתי וכלכלי עצום. כל זאת ללא חקיקה וללא כפיה. ע"פ חוקי הביקוש וההיצע בלבד.
15. כל מי שלא ירשם בספרי הקהילות לא יוכר כיהודי לצורך נישואין וגירושין ולמעשה ימצא עצמו תוך דור או שניים מחוץ לעם היהודי.
16. יווצר כאן תוך זמן קצר עם נוסף לעם היהודי - החילונים שלא ירשמו בספרי הקהילות. מה יהיה שם העם הזה? מה זה חשוב, הם ממילא יעלמו מזירת ההיסטוריה.
השקפת גדולי התורה הייתה כי מדובר בחוק רע הגורם נזק לעם היהודי, ביחוד ליהודים היושבים בציון. מכל מקום, בדיעבד, לאחר שחוקק, לא היתה הסכמה כיצד לפעול לגביו. כנגד הדעה שסברה שיש לפעול אקטיבית לביטולו, הובע החשש ליטול אחריות לפעולה אקטיבית שתגרום למעשה לניתוק חלק מן העם מן היהדות ולכן עדיף לנקוט ב"שב ואל תעשה" בעניין זה. כלומר: גם השוללים את הפעולה האקטיבית לביטול החוק סוברים שמוטב אילו לא חוקק ועכשיו כאשר חוקק מוטב אלמלא היה קיים.
עד הופעת מפלגת "שינוי", נהגו ראשי הנבחנים האנטי דתיים עד אז, אנשי מר"ץ, להתקיף את היהדות הדתית בארץ ישראל בגין תופעות כמו "הרבנות הראשית", "חוק נישואין וגירושין" וכיו"ב, בציניות מרושעת, למרות שידעו היטב כי חוקים אלו יצאו מבית היוצר של התנועה הציונית וכדי לשרת אותה, חרף התנגדות יהדות התורה.
כאשר נכנסה "שינוי" כמרכיב דומיננטי לממשלה בלי חרדים, התעוררה תקווה שיצא לפחות איזה מתוק מעז והיא תבטל סוף סוף את החוק הזה. תקווה שנתבדתה. טומיסלב וחבר מרעיו ידעו אף הם היטב את מי באמת משרת חוק נישואין וגירושין, וכמו עמיתיהם ממר"ץ לא פעלו לביטולו.
הנה מספר עובדות היסטוריות בנידון. מאז ראשית שנות השישים הובאו אל הכנסת לפחות אחת עשרה הצעות חוק לביטול "חוק נישואין וגירושין". לכולן כמובן לא היה שום סיכוי להתקבל. לא בגלל המפלגות הדתיות, אלא מפני שהממסד השולט במדינה לא מעוניין שיזכו לרוב. הן הוגשו כחלק ממערכת תעמולה אנטי דתית שנועדה להציג את הדתיים ככופים את החוק החילוני הזה על העם.
דוגמא. ביום 7 בפברואר 2000 הכשילה הכנסת הצעת חוק להנהיג נישואין וגירושין אזרחיים בישראל. את הצעת החוק הגישו חבר הכנסת אברהם פורז (שינוי) וקבוצה של חברי כנסת אחרים. הדיון בכנסת היה בחזקת דיון מוקדם. ההצעה הוסרה מעל סדר היום, בתמיכת 19 חברי כנסת והתנגדות של 52 חברי כנסת. כל חברי הכנסת של מרצ נעדרו מן ההצבעה!
בראשית חודש מרס 2004 לעומת זאת הגישו ח"כ פינס וח"כ ברונפמן הצעות חוק פרטיות, שנועדו לשנות את המצב הקיים. על-פי ההצעות, בני זוג יוכלו לבחור אם להינשא באופן דתי או אזרחי. עריכת נישואים דתיים תהיה בסמכות רושמי נישואים של הקהילות הדתיות, ועריכת נישואים אזרחיים תהיה בסמכות שר המשפטים. הצעות החוק הללו לא קיבלו רוב בכנסת וירדו מסדר היום כבר בשלב הטרומי. יוסף לפיד, אליעזר זנדברג, יורי שטרן, יהודית נאות, יוסי פריצקי - נמנעו! חברי הכנסת של מר"ץ תמכו. אבל הסירו דאגה מלבכם. על פי התקדימים, ברור שאם היו יודעים שבקולותיהם תלויה ההכרעה - לא היו מצביעים בעד.
כאשר "מר"ץ" בממשלה הם מכשילים את ביטול החוק שיוזמת למראית עין "שינוי". כאשר "שינוי" בממשלה הם מכשילים את ביטול החוק שיוזמת למראית עין "מר"ץ".
כדי לסבר טוב יותר את דעת החילוני המצוי אשר השקפותיו השטחיות בנוגע לענייני דת ומדינה אינן פועל יוצא של לימוד העובדות, אלא מעוצבות ע"י התקשורת שהינה חלק מן הממסד החילוני האנטי יהודי, לקמן מספר נקודות שתעזורנה להבהיר ולהסביר את התופעה של סיכול ביטול "חוק נישואין וגירושין" דווקא ע"י הממסד האנטי דתי:
1. "חוק נישואין וגירושין" בא לתת לשלטונות מדינת "ישראל" את המונופול על תחום זה - כחלק מובנה מן השיטה הציונית של ההשתלטות על העם היהודי.
2. זאת, באמצעות מינוי "הרבנות הראשית" - שהיא מוסד ממלכתי שרבניו הם פקידים המקבלים משכורת מן המדינה - כאחראים על ביצוע נישואין וגירושין במדינה.
3. מה יהיה המצב ללא חוק זה? כלומר, אם נישואין וגירושין היו מקבלים תוקף חוקי במדינה אם היו מתבצעים בצורה אזרחית - ע"י פקידי משרד הפנים, שופט, מזכ"ל העיריה וכד' - כמו בכל מדינה חילונית אחרת? (הדבר לא שולל כמובן את האפשרות להנשא בטקס דתי בנוסף, באם כך חפצים בני הזוג).
4. מסמך רשמי על ביצוע נישואין אזרחיים כאלו היה מעניק מעמד של זוג נשוי בעיני המדינה, לכל הדברים שמעמד כזה דרוש. כמו למשל: משכנתא לזוג צעיר, קצבאות וכד'.
5. מבחינה יהודית אבל לא היה להם שום תוקף. כלומר, זוג שהתחתן אצל שופט, או פקיד ממשלתי אחר, לא היה מוכר כמובן על פי ההלכה כזוג נשוי. האישה איננה אשת איש (בהסתייגויות הלכתיות שלא כאן המקום לפרטן) וכו'.
6. בני זוג שהיו רוצים להנשא כדת משה, כנהוג בעם ישראל מקדמת דנא, היו עושים זאת ע"פ ההלכה.
7. מאחר ולמדינה לא היה שום עסק בזאת, כל הרישומים הנדרשים כדי לשמור על ההלכה היו מתבצעים כנהוג בכל קהילה יהודית ברחבי תבל - בספרי הקהילה.
8. הדבר היה מעניק לראשי הקהילות הנוהגות ע"פ ההלכה השפעה מוסרית, חברתית וכספית שהממסד הציוני לא חפץ כמובן שיהיו להם.
9. הבה נתאר לעצמנו שמחר מבטל הפרלמנט את "חוק נישואין וגירושין" (חלומות באספמיה כמובן, הממסד השליט כאן לעולם לא יעשה זאת, אבל, "נתאר לעצמנו").
10. ברור שכל שומרי המצוות ימשיכו להנשא כדת משה בנוסף לרישום האזרחי.
11. הערכתי ש- 95% מן הציבור הספרדי שאינו מגדיר עצמו דתי ו- 75% מן הציבור האשכנזי שאינו מגדיר עצמו דתי (ואלו הערכות זהירות) ימשיך להנשא כדת משה.
12. לשם כך יצטרכו להרשם בספרי קהילות שיפתחו כדי לרשום בהן את כלל הציבור (גם כיום יש חרדים רבים שנרשמים לנישואין בבתי דין עצמאיים שאינם ברשות המדינה).
13. על השירותים שינתנו יגבה כמובן תשלום, כמו שעושה המדינה כיום. השגשוג של בתי הדין העצמאיים הנותנים הכשרים למזון ופועלים ע"פ חוקי הביקוש וההיצע של השוק יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיקרה בשטח זה.
14. התוצאה המעשית תהיה שראשי הקהילות החרדיות יקבלו כח מוסרי, חברתי וכלכלי עצום. כל זאת ללא חקיקה וללא כפיה. ע"פ חוקי הביקוש וההיצע בלבד.
15. כל מי שלא ירשם בספרי הקהילות לא יוכר כיהודי לצורך נישואין וגירושין ולמעשה ימצא עצמו תוך דור או שניים מחוץ לעם היהודי.
16. יווצר כאן תוך זמן קצר עם נוסף לעם היהודי - החילונים שלא ירשמו בספרי הקהילות. מה יהיה שם העם הזה? מה זה חשוב, הם ממילא יעלמו מזירת ההיסטוריה.
