האם "ליצן החצר" הוא ליצן שמח או שהוא בכלל "הליצן העצוב"? 

ילד, בעל הפרעות קשב, חווה קשיים רבים בחיי היום יום.

בביה"ס הוא מתקשה להקשיב לדברי המורה לאורך זמן. הוא יושב בכיתה, מנסה לעקוב אחר קולה של המורה, אך מחשבותיו נודדות לציור שעל חולצתה. באותו הזמן, הילד מאחור זז בכיסאו בקול חריקה, הרוח מניעה את ענפי העץ מבעד לחלון, מה שגורם לציפור, שישבה שם, לעוף למרום. הילדה היפה, בקצה הכיתה, קינחה את אפה, מישהו פתח את הדלת וסגר בטריקה. ליועד נפל העיפרון על הרצפה ורותם ביקשה את המחדד מהילד שלידה. את כל הקולות וההתרחשויות הללו, הילד שומע בעוצמה שווה בראשו. הוא אינו יכול לסנן את מגוון הרעשים והמראות ולהתמקד בדברי המורה.

ננסה לדמיין בעצמינו, מצב בו, נראה ונשמע מגוון קולות ומראות בעוצמה שווה ובכל רגע, דבר אחר יסיט את מחשבתנו. מצב בו תשומת ליבנו, למה שמתרחש מסביבנו, תקפץ כמו כדור טניס, מדבר לדבר לדבר.... כיצד היינו חשים במצב זה? בהלה? איבוד שליטה על מה שקורה? רוגז גדול, בגלל שבכל רגע מחשבתנו מופרעת לכיוון אחר ותשומת ליבינו מוסטת כל העת. תסכול נוראי לנוכח רצוננו להקשיב לדברי המורה ולהבין, אך מוחנו מתרוצץ ולא יודע מנוח. כמה מרגיז! אוף! שקטטטט!!!!

הבא נחזור לילד ולחוויותיו מיום שגרתי בביה"ס,

בתוך בליל הרגשות הגואים בקרבו של הילד, נוסף גם רגש הפחד, החשש. החשש, מפני הגערה שתבוא, הנזיפה, המבוכה העצומה ותחושת ההשפלה, שיחוש מול חברי הכיתה, עת תפנה אליו המורה, בקול נוקשה ומוכיח ותדרוש תשובתו לגבי הנושא הנלמד והוא, כמובן, לא ידע את התשובה. המורה סבורה, שכך היא תעורר אותו להתרכז, מפני שנדמה לה, שהוא חולמני מדי, כשלמעשה, הדבר אינו תלוי בו והוא איבד אותה מזמן בגלל עודף הגירויים שבלבלו והטריפו את מוחו.  

כיצד יימלט מהמצב הזה?

הוא מתחיל להפריע, הוא מציק לחבר מימין, מקניט את החבר משמאל וכשזה עונה לו בחזרה, הוא קם וצועק. או שהוא מחליט לנקוט בדרך אחרת: להיות "הליצן" של הכיתה. הוא עושה תנועות מצחיקות בזמן שהמורה מפנה את גבה. כל הילדים פורצים בצחוק. הם נהנים. איזה יופי, תשומת ליבם נתונה אליו. הוא ממשיך ומספר בדיחה. כל הילדים צוחקים. רצף השיעור מופרע. המורה כועסת, היא צועקת. הוא ממשיך להפריע ולבסוף קורה הדבר לו הילד ציפה וייחל - המורה הזעופה מוציאה אותו מן הכיתה בכעס.

סוף סוף הוא יכול לחזור לנשום. כעת היא כבר לא תשאל שאלה, לא תזמין אותו אל הלוח לפתור בעיה, לא תביך אותו למול כל הכיתה...

כך הילד, שייתכן שהוא ילד נבון, חכם ורוב הסיכויים שהוא בעל לב טוב ורגיש, מקבל את התווית של "התלמיד המופרע", "הילד הרע", "המציק" או "ליצן הכיתה". הוא הילד, שהמורים אינם מחבבים אותו כי הוא "מפוצץ" להם את השיעורים והופך את עבודתם לקשה עוד יותר ממה שהיא גם כך.

דווקא הילד הזה, בעל התווית הבעייתית, הילד הלא אהוב הזה, דווקא הוא, משווע לאהבה ולקבלה. דווקא הוא, שכל כך מתקשה ומרגיש אבוד בים הרעשים שסביבו, דווקא הוא רוצה חום אנושי ולחוש רצוי.

כך, "ליצן החצר", שמצחיק את כולם, הוא למעשה "הליצן העצוב", שאילו יכול היה לבחור, היה רוצה דבר אחד, דבר שכל ילד שואף אליו – להצליח!

הילד הזה, שחווה יום מלא תסכולים בביה"ס, שהמורה שוב הזעיפה פניה אליו, הילד הזה, שרבים הסיכויים, שבהפסקה התעמת עם חלק מחבריו, הילד שמלא בתחושת כישלון ויודע שהוא מאכזב את כולם ויותר מכולם, הוא מאכזב את עצמו... הילד הזה, לאחר שלל חוויות היום, מגיע הביתה לאימא. אימא שנמצאת שם.

הזעם והתסכול, שאגר כל היום, גואים ועולים בקרבו ומחפשים את הדרך החוצה, להתפרק מכל חוויות היום. לעיתים (לא תמיד) הכעס, הזעם וחוסר האונים יוצאים דווקא עליה, על אימא, ששם, לצידו. האימא האוהבת הזו, שממתינה לחבק אותו, מקבלת קיתונות של זעם, צעקות ואפילו קללות.

האישה הזו שהיא אימא, סופגת וסופגת. זהו מצב לא פשוט עבורה: מצד אחד היא מבינה את מה שבנה חווה יום יום, ליבה יוצא אליו, היא מלאת חמלה כלפיו, אך מהצד השני, היא תוהה, עד כמה עליה לספוג, מהו הגבול? ומה איתה, עם רגשותיה שלה? האם עליה לספוג הכול ולקבל בהכנעה את מצב הרוח הקודר של בנה רק משום שהיא אימא? האם בכל תנאי ומצב היא צריכה לעמוד לצידו?

שאלה מורכבת וטעונה זו, תבחן במאמרי הבא.