בישראל 2013 ברור לכולם שצריכים הנהגה. יש את זו שמבוססת על בטחון בראש סדר היום, שבמרכזה מעמידה אלטרנטיבה לשלטון החמאס בעזה, לאיום האיראני, ולהתפתחות "האביב הערבי" ונפילת שלטונות בכל מדינות ערב הסובבות אותנו, ואף נדמה שמהפכה זו לו תפסח גם על ערביי ישראל. ונדמה כי ברור שהנהגת המחנה הלאומי שבמהותו הוא ימני, תהווה אלטרנטיבה להנהגה שכזו. ואכן באמת מוביל נתניהו ומפלגת הליכוד ביתנו במערכה הזו.
בראש סדר היום עומד גם עניין הכלכלה והחברה, שאכן זהו שאת נפשה של הגברת יחי'מוביץ ומפלגת העבודה המתחדשת והרעננה המכילה בשורותיה את צעירי המאבק החברתי בקיץ האחרון. יחימוביץ מדברת בעיקר על "סוציאל דמוקרטיה" התומכת במתן שוויון הזדמנויות לכולם, דיור בר קיימא לכולם, ואף מציעה "תוכנית כלכלית" שמטרתה אכן ליצור מהפכה חברתית. כמו כן על קלף זה משחק יאיר לפיד ומפלגתו המדברים בעיקר על מעמד הביניים ושוויון בנטל. לעומת זו חברתם לגוש המרכז- שמאל ציפי לבני, חורטת על דגלה את הנושא המדיני כאלטרנטיבה לנתניהו. היא בעיקר מדברת על הסדר מדיני עם אבו מאזן, שבעיקרו מבוסס על 2 מדינות ל2 עמים. לצערה של גברת לבני היא לא ממש מצליחה ליצור אלטרנטיבה לנתניהו ומעת לעת רק נחלשת.
אם כך- מתברר שמי שהולך וגובר כוחו בציבור זהו בנט ומפלגת 'הבית היהודי', מפלגת ימין מאין מגשרת, הקוראת לאחד את כולם תחת עקרונות ימין ברורים אך עם מקום לחילונים ומסורתיים, ובדרוג של חילוניה ימנית בשם איילת שקד המככבת בראש הרשימה. ירידה קלה בכוחו של נתניהו מעת לעת היא כנראה עמל כפיו של בנט הגורף אליו מנדטים מהליכוד.
מפלגה בינונית, שהתחושה היא שכנראה מאבדת קצת מכוחה היא ש"ס. שהוציאה את השד העדתי מהבקבוק במערכת הבחירות הנוכחית, עם חזרתו של דרעי לזירה הפוליטית. דרעי מצידו מעלה מעת לעת את קיפוח המזרחיים והשכבות החלשות, אם כי נראה כי זה לא כל-כך עובד לטובתו. ייתכן שגם ההנהגה "המאוחדת" של דרעי ישי ואטיאס העומדים בראש המפלגה הביאה להתחלשותה. אך בינתיים עדיף לחכות לתוצאות האמת מכיוון שמצביעי ש"ס מעולם לא היו חברם הטובים של הסוקרים, ומעטות הפעמים שאכן הסקרים ניבאו תוצאות קרובות לתוצאות האמת.
יהדות התורה, אחותה הקטנה של ש"ס, לא נכנסה למערכה והמעיטה בדיבורים כמו תמיד. אולי זו הסיבה לכך שבכל מערכות הבחירות היא יציבה ועומדת על 5 או 6 מנדטים?!
ובקצה, עומדות שתי מפלגות ברורות ונחרצות. שלא מתביישות לשים דעותיהן על השולחן בכל פעם שרק מתאפשר להן, הלא הן 'מרצ', ו'עוצמה לישראל'. מרצ- תנועת שמאל מובהקת שתומכת בהסדר מדיני , יציאה משטחי הקו הירוק, וחזרה לגבולות 67.מפלגה סוציאליסטית המדברת על פתיחות ושיוויון שמתבטאים בנישואים אזרחיים, חד מיניים, תחבורה ציבורית בשבת, וחופש דת. דעותיה והשקפותיה של המפלגה מעולם לא השתנו והיא אף לא זיגזגה. ע"פ הסקרים נדמה שהיא תכפיל את כוחה במערכת הבחירות הקרובה, אבל לזה עוד נוודא בהמשך. מנגד לה בדיוק בצד השני של הנהר עומדת מפלגת 'עוצמה לישראל' של אריה אלדד ומיכאל בן ארי. גם היא מפלגת ימין מובהקת המונה בשורותיה פעילי ימין מוכרים כדוגמת ברוך מרזל ובן גביר. מפלגה זו חורטת על דגלה את ארץ ישראל השלמה מהירדן ועד הים, התנגדות חריפה לתופעת המסתננים הפוקדת את המדינה בשנים האחרונות, ומדברת בעד תנאי של זכויות בעד חובות לערביי ישראל. ע"פ הסקרים מנבאים לה כ-3 מנדטים.
ואחרון חביב- זהו אמסלם שלא כ"כ מבין איפה מפלגתו עומדת. בין ימין שמאל ומרכז, דתיים חילונים וחרדים, נדמה שהוא מנסה להגיע לכולם אך לא כל כך הולך לו. מעת לעת מוצא עצמו מנסה להסביר לחרדים למה הוא תומך בעבודה, גיוס לצבא, ועמל כפיים. ובעיקר נשמע חביב על הציבור החילוני ששם הוא משמיע את מה שאוהבים לשמוע. כדוגמת תחבורה ציבורית, וגיוס חרדים לצבא.
אם כך- בישראל של 2013 כנראה שלא כ"כ פשוט לבחור מנהיג, הציבור מעת לעת מוצא את עצמו חצוי בין סדר יום שבראשיתו העניין המדיני, לבין הנושא החברתי כלכלי. לעניות דעתי, חרף האיום האירני ,שלטון החמאס בעזה והתפתחות האביב הערבי, יבחר הציבור הישראלי ברובו בסדר היום המדיני. אך מה חושב הציבור באמת? נדע בדיוק בעוד שבוע שתסתיים המערכה.
בן עמר
