זהו מצב נפוץ ביותר: אדם מוכר את רכבו, ועוברים מספר ימים עד אשר כל התהליך הבירוקרטי אכן מסתיים. חשבו, למשל, על פוליסות ביטוח רכב. במצבים מסוימים, הן נשארות אצל הקונה, ומתייחסות לרכב שכעת הוא נוהג בו. אולם, האם בכלל הביטוח תקף במקרים כאלה? כפי שתראו מיד, לפנינו מחלוקת משפטית שאינה פשוטה כלל.
ביטוח אחד, שתי גישות
המחלוקת הזו בין חברות הביטוח למבוטחים השונים מתייחסת לכל אחד מסוגי הפוליסות הנפוצים כיום: ביטוח חובה, ביטוח מקיף או ביטוח צד ג'. היא מציגה, למעשה, שתי תפיסות מנוגדות. מבחינתו של הנהג, הרי שהפוליסה אמורה לכסות כל נהג שיכול לנהוג ברכב, כשהסוגיה המרכזית שעלולה לצוץ כאן היא היותו של אחד מהם נהג צעיר. האלמנט המרכזי, בתפיסה זו, הוא מועד פקיעת הפוליסה.
מן העבר השני, מציינות חברות הביטוח, ויש שיאמרו שבצדק גמור, את "אובדן זיקת הביטוח", עיקרון מעולם המשפט האנגלי. במילים אחרות: הפוליסה נחתמה עם לקוח מסוים, ומחירה נקבע, בין השאר, על פי נתוניו האישיים. כאשר מוכרים את הרכב, הרי שהפוליסה, לכאורה, מתבטלת לה בשישים.
במידה רבה, שתי הגישות צודקות, וניתן למצוא לא מעט מאפיינים בפוליסה שיצביעו על כל אחת מהן. אולם, ברור כי לפנינו מחלוקת שצריכה להיפטר בין הצדדים השונים, כשעל כף המאזניים מונחים לא פעם עשרות אלפי שקלים, אם לא מעבר לכך. וכאן בדיוק נכנסים לתמונה בתי המשפט השונים.
דבר השופטים
מקרה ידוע מאד בו הוצגה המחלוקת, והוא משמש כתקדים בהקשר הזה, הוא המקרה של מר שיבר, שהמחלוקת שלו מול חברת הביטוח נסובה סביב נושא זה בדיוק. הרכב נגנב מספר ימים לאחר רכישת הרכב, כשהפוליסה עוד הייתה בתוקף, אך רשומה על שמו של הבעלים הקודמים שלו. חברת הביטוח לא ששה לשלם לו פיצויים עבור הגניבה.
הושפט במקרה הזה פסק, באופן כללי, לטובתו של המבוטח. פסיקתו הייתה כי העברת בעלות אין בכוחה לבטל את הביטוח עצמו, אלא במצבים בהם ברור כי קיים הבדל מהותי בסיכונים בין כל אחד מהמעורבים (לדוגמא, נהג נקי מהרשעות שמוכר את רכבו לעבריין תנועה סדרתי). כל עוד הבדל זה אינו קיים, ובהנחה שהפרמיות עדיין משולמות לחברה, ביטוח רכב עדיין עומד בעינו.
הכול נמצא בהסכם
בעיקרו של דבר, נושא העברת הבעלות, כך עולה מהפסיקה, ראוי שימצא מענה כבר בהסכם הביטוח עצמו. כל עוד אין בו תקנה מפורשת שמונעת העברתו של ביטוח רכב לאדם אחר, אפילו לימים בודדים, הרי שאין סיבה שהביטוח לא ימשיך להיות בתוקף. באותו אופן, כאשר הגורם המבטח לא משיב ללקוחותיו את החלק היחסי עבור פקיעת הפוליסה, ה"קייס" שלו קטן עוד יותר.
בסופו של דבר, לא רק שהשופט במקרה זה החליט לקבל את תביעתו של המבוטח, הוא גם דרש מחברת הביטוח לשלם לו, בנוסף לערכו של הרכב הגנוב, גם הפרשים עבור הצמדה, ריבית וכן את שכר הטרחה לעורך הדין שהוא לקח.
וברמה הכללית יותר: התקדים מחייב
חשוב לציין כי החלטת השופט במקרה הנדון נועדה, במידה רבה, למנוע מצבים בהם חברות ביטוח מסוימות מחזיקות את שתי הביצים בסל אחד: גם נהנות מתשלומי הפרמיה מצידו של המבוטח, וגם "מעניקות" לו פוליסה שאינה תקפה למעשה, לדבריהן.
בכל אופן, גם אם החלטת בתי המשפט נוטה להיות לטובתם של המבוטחים, במקרה הזה, רצוי להימנע מסחבת משפטית זו כלל, שאינה נעימה לאף אחד מהצדדים. את כל הסידורים ה"בירוקרטיים" הנוגעים לעסקת המכירה, כולל ביטוח רכב, רצוי להסדיר מראש, עוד טרם שהרוכש מתיישב לו מאחורי ההגה.
