רגליים - סיפור קצר
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

רגליים - סיפור קצר 

מאת    [ 29/01/2008 ]
מילים במאמר: 767   [ נצפה 2785 פעמים ]

 
 
עיניו היו עצומות. הוא שכב אך לא ישן, גם לא היה ער. אותה מערכת נעלמת, שהייתה מתפקדת לחצאין במצב תודעה זה, הכילה את שרעפיו המעורפלים.

"...כן, הרגליים שלי... לכל אדם יש איבר כלשהו החזק במיוחד. כן הרגליים שלי, הן תמיד היו החלק הכי חזק שלי...".

לפתע בחשיכה שלו, כאילו יצא מתודעתו המעורפלת ושאל עצמו בפליאה עדיין כלואת חלום: מדוע נזכרתי בזוג החזקות שלי?!". תודעתו, במצבה המיוחד, החלה לשוטט בשדרות חייו...

בתחרות הריצה ההיא הוא היה בן שבע או שמונה לכל היותר. ג`ון המכונה "בולדוג" היה גבוה ממנו בראש, גם רגליו היו עבות ומרופדות יותר.

הקו המשורטט בחול היה חד וברור. ראשו היה מורכן בריכוז לקראת הקריאות העתידיות: "היכון, החל, רוץ!" שארנולד ידידו המכונה "המזניק" עמד להתיז מפיו לתוך האוויר הקר.

עיניו שוטטו לרגע ונחו על גרביו של "הבולדוג". אחת הייתה שמוטה לחלוטין על רגלו העבה. הוא הציץ לרגע ברגליו הרזות, יחסית. גרביו היו בגובה שווה.

"היכון" מתריע נשלף לחלל החורשה הקטנה ההיא. "החל" כמעט היסטרי של ארנולד המומחה להזנקות פילח שוב את חלל הריאה הירוקה. שניה אחת של פניקה בלב הקטן שלו, ואחר כבר שעט ודהר קדימה על רגליו החזקות. הוא לא האמין שיגיע ראשון, רק רצה לצאת בכבוד, אבל הרגליים הכחושות שלו סחבו כמו מנוע חזק... במחצית הדרך, השמן כבר ידע שהפסיד לצפלון.

"רגע אחד... הריח הזה. הוא באמת מטריד... הוא מזכיר לי משהו... לא משהו שאני מצליח לזכור או לאבחן..."

התודעה המשיכה לשוטט לה. עתה הוא בן שתים עשרה וחצי בערך. הם היו סדורים בשתי שורות על המגרש. רגע חשוב וגדול, אחרי עונה של אימונים, המאמן ברנרד ברק המזוקן, עומד לחלק תפקידים קבועים.

צ`יקי, רון והרב כבר משובצים בתפקידי מגינים. בקצב של "רק שלא אשאר על הספסל" פעם הלב בבית החזה שעלה וירד מהתרגשות... עתה ברנרד מסתכל עליו, מחייך חיוך של אב גאה ומכתיר אותו, בלי להסס לרגע, לחלוץ מרכזי. "לך יש מהירות של רוח, אתה כמו הסופה בכבודה ובעצמה" הוא מפטיר במבטאו הקשה והמחוספס, בעוד עיניו הקמוטות שרות שיר תהילה למצוינות.

פתאום הוא רואה בחור צעיר... שוב התודעה מהתלת בו, היא שוב קיפצה קדימה. עתה בתמונה מול עיניו שעדיין עצומות, הוא בן תשע עשרה וניצב לצידה. קרוליין, לא הייתה הנערה הכי יפה בקולג`, עם זאת רבים הסכימו שהיא הכי מושכת, מן משיכה שגברים לא מסוגלים להישאר אדישים אליה. בתחילה נמשך ככולם, סבר שזהו רק פלירט, אחר כך נדבק אליה כפיסת מתכת קלילה למגנט רב עוצמה.

בפעם הראשונה שהיא נגעה בו, זאת הייתה נגיעה קלה בברכו החשופה. סתם נגיעה מרפרפת, לא מודעת, כמעט לא מוחשית ובכל זאת כל כך משמעותית. הוא הרגיש כאילו התחבר בבת אחת לתחנת הכוח של יורקשייר. אחרי כן הם כבר לא הפסיקו לגעת זה בזה. היא התעקשה ללטף בייחוד את רגליו. הוא תמה על כך, לא ידע אם זו סטייה, הן לא יכלה לדעת את סגולותיהן המיוחדות של אלו השתיים... אבל זה נעם לו יותר מכל. אפילו יותר מאותם ליטופים רכים שאמו הייתה מחליקה על שערו הרך.

בלי שנתן לעצמו דין וחשבון קרוליין הפכה להיות העוגן של חייו ובעת ובעונה גם המצפן שלהם. כשבועיים לפני התאונה, שבה ניסה לשווא להיזכר, ביקש את ידה ובפעם הראשונה בחייו הרגיש שיש לו משהו חזק בהרבה מצמד רגליו החסונות. שבוע מאוחר יותר נפרדו אחרי מריבה סוערת.

"מה הם הרשרושים האלו? מדוע לא מכבדים את מנוחתו? מהו אותו קול נשי החורק ונותן הוראות ברקע? והאנחות האלה... מה קורה פה לכל השדים והרוחות?

...הרגליים! מה איתן? הן איתו? השבח לאל, הוא אכן מרגיש אותן... כן, החזקות איתו, תודה לאל, ממש תודה לאל...

אבל איפה הוא נמצא? איפה אני? הכל לבן כשלג, החלומות שלי היו יפים הרבה יותר... לכל רוחותיהם של כל הקדושים המעונים, אני כנראה בבית חולים. אוי אלוהים מה קרה לי? אני לא זוכר כלום..."

תמונה של מכונית הבליחה לפתע מבעד לברד הצחור והמהביל. רכבו התקרב אליה במהירות שטנית... לפני ההתנגשות הצפויה, שוב התנתק לטובת אפילה מבורכת שירדה עליו כמו מסך וכיסתה בשמיכה שחורה ועבה את כל ישותו.

"שלום לך ריצ`רד" הבליח הקול מבעד ללובן.

"זה אני ד"ר בלייק, הרופא האישי שלך, איך אתה מרגיש?"

הוא ענה אוטומטית: "אה, כואבות לי הרגליים".

"המממ, זה טבעי, עברת ניתוח לא קל באזור ההוא..."

מבעד לערפל סמיך הוא שמע את הדברים. לפתע פרץ של חרדה נוראית פקד אותו כמו מפל מים קפואים ענקי שעומד ליפול בכל רגע היישר על ראשו. בקצה עולם ההזיות, צפה ועלתה כמפלצת רעה ואכזרית - תופעת "הפנטום" הידועה. זו, מסבירה את קיומן של תחושות ממשיות המשודרות למוח מאיברים שכבר אינם קיימים. עתה המפל התרסק עליו במלוא עוצמתו. החרדה האיומה הכריעה אותו, כולאת אותו ברחמיה הרבים במחוזות חוסר ההכרה.

כאשר שב מהמוות הקטן, התעקלו שפתיו בחיוך של ילד אהוב המתמסר לליטופים נעימים ורכים ברגליים שגאוותו הייתה עליהם. בקמצנות של אדם תשוש הוא פתח רק עין אחת, כדי לוודא ששוב אינו מטייל בעולמות אחרים.

קרוליין ניצבה קרוב לצידו, מלטפת את שתי רגליו במסירות ובאהבה, כמו תמיד.

יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות

עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב