למה אנחנו מפחדים יותר עם הגיל? 

למה אנחנו מפחדים יותר עם הגיל?

לפני כ 10 שנים יצאתי לטיול החופש שלי לדרום אמריקה מייד אחרי הצבא, לאחר שעבדתי שעות על גבי שעות וחסכתי לי הון שיקנה לי חופש לתקופה בלתי ידועה. הנחתי תיק על הגב, ויצאתי אל הדרך עם תחושת חופש אינסופית... כשכל מה שאני צריך נמצא אצלי על הגב ודברים בהם לא השתמשתי במשך מספר שבועות, זרקתי או השראתי למטיילים אחרים. באותם ימים אני זוכר ששום דבר לא הפחיד אותי. לא קפיצות באנג'י לא צניחות, לא כניסות למערות חשוכות... עשיתי הכל כדי לבחון את הגבולות שלי. אפילו נכנסתי לביצות הפאנטאנל ללא חשש כשאני הולך לבדי, מבלי להודיע לאף אחד שאני שם, מבלי להותיר עקבות.

שיקול דעת תמיד היה לי, לא קרה לי שהסתבכתי עם אנשים מפוקפקים, לא מצאתי את עצמי עושה דברים שלא האמנתי בהם, לא פעלתי כנגד האינטואיציה שלי. כשאני כותב את הדברים כעת אני רואה את המילים כמו "שיקול דעת", אינטואיציה - מילים חזקות שפעם הייתי עוצר ומביט אל תוך ליבי ואם הן היו אומרות לי שזה בסדר, כל שאר החששות, כל שאר השאלות היו כבות - והייתי שם באלף אחוז, מבלי לחשוש או להטיל ספק.

עוד כשהייתי שם, בטיול הראשון נדרתי נדר, והבטחתי לחזור ולטייל בכל שנה - הבטחה שאני עומד בה כבר למעלה מ 10 שנים. לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול בן שבועיים וחצי בברזיל. ולמרות שאני רואה בי כהרפתקן, חובב סכנות וספורט אתגרי, חוויתי חוויה משונה מאין כמוה. התחלתי לחשוש, ומדברים קטנים יחסית. דברים כמו להיכנס למים של האמזונס מפחד שאתקל בתנין, פחד מנמלים שטיפסו עליי וגרמו לי לקפוץ כמו משוגע - כאילו שמדובר ביצור הכי ארסי בעולם. אני מעריך שזה נשמע לרובכם כמו חוויות מסוכנות, ושאינכם מבינים מדוע אני כה משתומם לנוכח רגשות אלו - אבל אתם צריכים להבין שיחסית אלי - מדובר בשינוי מקצה לקצה. אני שהייתי נכנס בלי שום היסוס לים סוער עם גלשן באמצע הלילה, אני שהים היה ביתי ומעולם לא חששתי להינס אליו - חושש מעט מאותם הדברים למרות ששום חוויה רעה לא באמת קרתה לי. מעולם לא היתה לי תאונה בסיטואציה שכזו. אפילו לא שטיפסתי ללא חבלים על צוק בגובה של כ 10 מטרים ונתקעתי למעלה במשך חצי שעה לערך מבלי יכולת לרדת.

אז מה קרה לי בעצם? ומה אני עושה בכל יום בחיי כדי להוריד את רמת החששות, ולהתמודד עם הפחדים? במבט לאחור, זה קרה גם לאבי שהצטרף אלי למסע האחרון בברזיל. גם הוא, שלפחות בעיניי, אינו חושש מדבר - פתאום חושש להיכנס למי הנהר, חושש לקפוץ על אבוב במי נחל גועש. דבר שאויל הוסיף לתחושת החשש שלי.

ישנם כל מיני סוגים של פחדים, וחששות. זהו נושא שמאוד מעסיק אותי אם מסתכלים על זה שספרי הראשון "חיפוש מחפש משמעות" ו"משמעות מחפשת חיפוש" מדברים על הפחד מלצאת אל הדרך, להחליט החלטות גורליות ולשלם מחיר כשעושים זאת. או כשכתבתי את ספרי "סוד היחד של החיים" המדבר בעצם על הפחד מלהיות לבד, או כשכתבתי את ספרי החמישי "לחישות" העוסק באינספור פחדים ושאלות שעולות בטיול אתגרי, מסוכן שאמור להגדיר מי אני בעצם - והפחד לגלות שאני לא מי שחשבתי שאני - צץ בכל הזדמנות. או בספרי השביעי - "להציל נסיכה" העוסק בפחד מסוג שונה. פחד מזוגיות, פחד מלתקשר אחד עם השני... ובאספקט אחר לגמרי - כל נושא לימוד הציור שאני מלמד. פחד מכשלון ויצירה. מענה לאנשים שמפחדים להביע בצורה יצירתית ולצייר בקוים פשוטים דברים שבראשם הם אינם מסוגלים ליצור... ועוד עוד....

ובכל בתוך כל הפחדים האלו האם ניתן למצוא גם את האומץ? האם ניתן למצוא גם את היכולת להתמודד? בדרכי שלי אני מתמודד עם כל הפחדים האלה ביום ביום. בכל פעם שאני מזהה פחד, אני רואה בכך הזדמנות לגבור עליו, ואני עושה זאת פעם אחר פעם כדי לכבוש אותו, ולא חשוב מהן התוצאות. הנסיון הוא החשוב. תמיד האמנתי שכתיבת הספר חיפוש מחפש משמעות חייבה אותי לחיות את החיים בצורה נועזת וטהורה, ועל כן הוא הספר האהוב עליי מבין כל ספריי.

אשמח לשמוע תגובות מכם, חוויות אישיות, סיפורים ועיצות אישיות הנשענות על נסיון אישי.

אהבתם את הכתבה? אתם מוזמנים לחלוק אותה ולשתף את החברים שלכם בפייסבוק, בטוויטר, במייל ועוד.. ליחצו על הכפתור ושילחו תגובה