אייקידו, טאי צ'י או צ'י קונג? 

השאלה שעולה לי בראש בזמנים אלו של הקריירה שלי היא אייקידו, טאי צ'י או צ'י קונג? מגיל 9 אני מתאמן בקראטה, והיום מורה לקראטה. כאדם בוגר בשנות ה-30 לחייו אוטוטו, אני לא יכול להימנע מלחשוב על אבולוציה של אמן לחימה.

כשהייתי ילד, הרבה מהמורים שפגשתי היו מורים לאייקידו, טאי צ'י או צ'י קונג – וכל זה אחרי שהם עשו קריירה בקראטה. נדמה היה כאילו כולם מתחילים בקראטה (עד היום הרבה אנשים שאני פוגש זורקים לי: "יודע, גם אני הייתי קראטיסט...הגעתי עד חגורה צהובה!"). ואחרי שהם מתחילים בקראטה, הם ממשיכים לזרם אחר, לאומנות לחימה "רכה" יותר.

המורים הללו עשו רושם של כאלו שנתרמו רבות מלימוד אמנות לחימה נוספת. כאלו שמבינים את היתרונות של קראטה, וגם את החסרונות שלו. באומנויות לחימה הבנתי שלא בהכרח טוב להתמקצע, אלא טוב להבין קצת מהכל...האמנם?

ועכשיו כשאני בורר את דרכי קדימה, אני שואל את עצמי: מה יהיה טוב יותר לתלמידים שלי – מורה לקראטה או אמן לחימה מגוון? ממה הם ייתרמו יותר? כמובן שאני לא עושה זאת רק בשבילם, אלא נותן מקום לפיתוח התשוקה שלי עצמי.

אינני מבין לעומק אף אחת מהשיטות שבכותרת. עבורי הן שם לעולם נפלא, עמוק, הרמוני מאוד, שיום אחד אני אתוודע אליו. עבורי הן התחלה, הן ניצן של כיוון החיים שלי.

אולי חשבתם שתמצאו פה תשובות או הבדלים בין השיטות, נכון? הפתעתי אתכם. לא באתי מהכיוון המלמד. באתי מהכיוון הלומד, הסקרן, זה שמנסה לשאול לפחות את השאלות הנכונות. השאלות שיגלו לי למה אני בכלל רוצה לשנות שיטה? למה ללמוד משהו חדש ולא להעמיק את הקיים?

אז אולי השאלה הנכונה לא תהיה אייקידו, טאי צ'י או צ'י קונג, אלא תהיה שאלה על קראטה דווקא? אולי אשאל את עצמי: איך בוגרים בכל זאת מוצאים את הכיוון שלהם בקראטה עד גיל 60 ו-70 וזו רק ההתחלה?

עד עצם היום הזה עולמות הקראטה שגיליתי היו מגוונים ונפלאים: ראיתי אנשים מחייכם, עושים חברים, מתחזקים ומתעצמים בקראטה – ממש קרנבל של קראטה. אז מה הבעיה שלי? למה אני עדיין חושב שהשיטות ה"רכות" יותר עדיפות לבוגרים על פני קראטה?

אני יודע, זה בגלל הסטיגמה. הסטיגמה שקראטה הוא חד וחזק ואלים, וכולל מגע פיסי עצים שאולי לא מתאים למי שחוזק גופו דווקא בירידה, ושמגיע בסך הכל לעסוק באומנות גופו ונפשו.

והוא באמת כזה, הקראטה. יש עוצמה מתפרצת, חדות של התנועות וכמובן שפה ושם גם מגע פיסי. אבל האם זהו המוקד? לא בטוח. היופי בקראטה הוא דווקא הדברים הנעלמים מהעין, ולא אלו הגלויים.

ידעתם שקראטה משמעו "היד הריקה", בוודאי. "דרך היד הריקה" - כמה רבות הליכותינו בדרך הזו: כל מי שאין לו השכלה – ידו ריקה; וכל מי שאין לו עבודה – ידו ריקה גם. ויודעים מה – זה שיש לו עבודה, והוא אפילו מנהל משרד, אבל בלי עובדים טובים וחרוצים – ידו ריקה. האם חשיבת הקראטה תוכל לתרום להם?

מאסטר גיצ'ין פונקושי, מייסד הקראטה המסורתי, אמר שהידיים והרגליים הן כמו חרבות של הגוף. ה"אין" הופך ל"יש" כשרק משנים את המחשבה. האדם הכלוא בין יריבו לבין קיר בטון ללא כל כלי נשק – ידע להשתחרר מחשיבת המצוקה אם ידע שהריק הוא יתרון. "הכד", אמר לאו צה, "עיקר שימושו הוא בחללו"...

בקראטה הריקנות הזו היא היעדר כלי הנשק, והיא בעצם משותפת לאייקידו, טאי צ'י וצ'י קונג, ומכאן משיכתי דווקא לאומנויות אלו (ולא לנינג'יטסו, קן-דו או לדרך הסמוראי, שכלי הנשק הוא חלק מגופם). אבל יש דברים בקראטה שאינני יודע אם קיימים בשיטות האחרות: דימוי הניצחון טרם ההתקפה, אומנות השימוש בקרקע, או אפילו סמל הנמר שמופיע על רבים מסמלי מועדוני הקראטה בעולם.

אני מסכם, ואומר שאני בהחלט רואה את אופקיי מתרחבים ללמידה של אומנויות אחרות. באופן אישי – צ'י קונג מרתק אותי, ואני אפילו לא יודע למה. אני מאמין שהדג לא רואה את המים שבהם הוא שוחה, ולכן חשוב לתפוס נקודת מבט חיצונית לפעמים. אבל לעת עתה, ואחרי שכתבתי על כך ספר שלם, אני מניח שאשמור אמונים לקראטה. מי יודע מה יוליד יום?